היום נפטר רוֹב ברבאה (Rob Burbea).
ה-7 במאי 2020.
רוֹב, בעיני, היה מורה יחיד במינו, מעורר השראה אדירה, נדיב ומלא שמחה.
את רוֹב פגשתי לפני 8 שנים בגאיה האוס – ספטמבר 2012. הגעתי לריטריט אישי ארוך ולא ידעתי שאפגוש שם את מי שיפתח בפניי עולם תרגול עמוק, עשיר, מדויק, מלא משחק וגילוי, השראה ושמחה.
אז, ב 2012, שמו לא היה מוכר כלל ולא ידעתי מיהו עד שהגעתי לריטריט. הוא אומנם לימד בגאיה האוס וליווה כבר כמה וכמה שנים את מי שעשה ריטריטים אישיים שם, אבל שיחותיו לא ממש יצאו מעבר לספריית הדיסקים בגאיה האוס (והוא עצמו לא טס לשום מקום מטעמים אקולוגים).
כשראיתי על לוח המודעות את שמו כמורה המלווה של הריטריט, אמרתי לעצמי שכדאי שאקשיב קצת לשיחות שלו כדי שאדע את מי אני פוגשת ל 2-3 שיחות אישיות בשבוע לחמשת השבועות הקרובים.
ואו.
מי האמינה שיש כזה teaching כאן ועכשיו, ועוד ממורה חי, קיים, צעיר יחסית (אני חושבת שהוא היה בין 45 אולי) שילווה אותי בהנחייה אישית.
מאז אותו ריטריט, ועד ספטמבר האחרון, שבו ראיתי אותו לאחרונה, התרגול כפי שרוב מלמד אותו, מנסח אותו, מכוון אליו, הוא הלב של התרגול שלי.
רוב ליווה אותי בריטריט ארוכים רבים, בשיחות תרגול שהיו כמו אוויר לנשימת החופש והשמחה. מעמיקות אותו, מדייקות אותו, הופכות אותו למלא שמחה ושחרור. לימוד שמכוון אל עומק הדרך שלימד אותנו הבודהה. זכיתי בשנתיים האחרונות, כשהיה מגיע באופן לא קבוע לגאיה האוס, לשבת איתו לשיחות ארוכות יותר. הן תמיד היו delightful, כל שיחה איתו היתה לי משמעותית.
אני רוצה לזכור אותו חי ומחייך, שומעת אותו יוצא עם האופניים לטיול, זוכרת את הכניסה לחדר שלו שהיתה מלאה בספרים שונים. נעלי הקרוקס האדומות שלו מחכות מחוץ לספרייה בזמן השיחות האישיות.
אחרי כמה ניסיונות לשכנע אותו לבוא ללמד בישראל (הוא בחר לא לטוס מתאימים אקולוגים) הצלחתי סוף סוף לשכנע אותו. אבל זה לא צלח לצערנו הרב, כי זה היה ממש לפני שגילו אצלו את הסרטן.
אבל גם כשהוא היה חולה, במשך השנים האחרונות, הוא המשיך בנדיבות רבה, עם חיוניות לא ברורה למי שחולה כך, ללוות את חלקנו בגאיה האוס. היה מגיע במיוחד פעם-פעמיים בשבוע, ופתאום היה מופיע פתק על הלוח עם שמי וזמן הפגישה. פעם אחת אפילו ביקש מאחד הרכזים של מרכז המדיטציה לחפש אותי, ומישהו נגע בכתפי בעדינות באולם המדיטציה הקטן, ושאל אם אני יכולה לבוא עכשיו… ברור, בשמחה אדירה על האפשרות לשוחח איתו ולקבל הנחיות. רוב היה מורה בחסד. במבט מיטיב, בגובה העיניים, תמיד ידע לתת עוד קצת הנחיה שיכולה לשחרר, להבהיר, לעורר עניין במרחבי התודעה ואפשרויותיה. בשבילי, הוא הכניס חיות, גמישות, עונג ושמחה לתרגול המדיטציה שעד אותו הרגע, לא תמיד היה כך. פתאום זו היתה דרך התרגול. כבר לא היתה דרך חזרה.
הלימוד והתרגול העשיר שנתן לנו על אופני התבוננות משחררים והבנת הריקות מופיע בספר הנפלא שלו Seeing that Frees. הספר תורגם נהדר לעברית על ידי קרן שפי ובעזרת יהל אביגור, ויצא ממש אוטוטו בהוצאת פרדס.
הנה מה שכתבתי על ספרו:
"ראייה שמשחררת הוא ספר מיוחד במינו, שהופך את תרגול המדיטציה למסע של גילוי, מלא חדווה ויופי. לאורך הספר מתגלה לנו בהדרגה איך הסבל שלנו נוצר מתוך צורות ההסתכלות שהורגלנו אליהן, ואיך אפשר לפתח צורות הסתכלות שמשחררות מהתעתוע, ומשנות את האופן בו העולם נתפס ונחווה. בבהירות, עומק ועדינות אין קץ, פורש בפנינו רוב ברבאה מגוון עצום של אופני תרגול, המאפשרים לתובנת הריקות להיפתח בפנינו – לא כהבנה פילוסופית קרה, אלא כצורת הסתכלות משחררת ומלאת גמישות, שממוססת את הסבל ומובילה לחמלה עמוקה."
היה שלום מורה יקר ואהוב.
תודה על מה שנתת לנו.
על לימוד יקר ערך – אבן חן שהיא אתה, והאופן שלימדת.
על העומק, ההשראה והנדיבות.
העולם יהיה מאוד מאוד חסר בלעדיך.
היה חופשי,
באהבה רבה,
קרן.
כתיבת תגובה