ברוב המסורות הבודהיסטיות (אלו הקיימות בימינו כמסורת חיה ואלו הקיימות רק כמסורת טקסטואלית) ישנם מספר מודלים מרכזיים של התעוררות, המתארים בדרכים שונות, את ההתקדמות שעוברת המתרגלת, את פריצות הדרך לחוכמה המשחררת, ואת מה התודעה נוטשת. אלו מודלים המתארים דרך הדרגתית לשחרור.
ישנן מסורות בודהיסטיות, שמבחינתן אין אפשרות לתאר מודל הדרגתי, מאחר וההתעוררות הינה מיידית. תפיסה כזו קיימת בצ'אן (סין) ובזן (יפן). להבנתי, לעיתים קרובות, זו רטוריקה שמנסה להזהיר מהסכנה שבהצמדות למפות תרגוליות באשר הן. אולם, למרות שהרטוריקה מתנגדת למודל של דרך הדרגתית, בפרקטיקה תמיד היתה התייחסות למצבי תודעה שונים, לעבודה עם קשיים שמופיעים בזמנים שונים של התרגול, ולהשגות והבנות שונות בדרך להתעוררות. במסורת הסון הקוריאנית (שהיא המשכה של מסורת הצ'אן בסין) מקובל מודל שנקרא "התעוררות מיידית ואז טיפוח הדרגתי": אחרי התעוררות ראשונית יש צורך בטיפוח הדרגתי של התובנה העמוקה שהושגה, מאחר ודפוסי התודעה הלא מיטיבים, חזקים יותר מהתעוררות ראשונית זו.
הסוגיה הזו, האם ההתעוררות היא הדרגתית או מיידית, היא סוגיה שנכתב עליה רבות ולא כאן המקום להרחיב.
ברשימה זו הייתי רוצה להעלות מספר מחשבות על מודל ההתעוררות בדרשות הבודהיסטיות המוקדמות בפאלי (ה"סוטות") ולראות איך הוא רלוונטי לנו . נושא זה מעניין וחשוב בעיני לא רק מנקודת מבט תאורתית, אלא מנקודת מבט פרקטית: איפה המוקד של התרגול? האם בהשגה מדיטטיבית מסויימת? בתובנה מסויימת? או במה שננטש מהתודעה?
אני אסביר בקצרה למה אני מתכוונת.
בדרשות הבודהיסטיות המוקדמות מתוארות ארבע "פריצות דרך להתעוררות". "פריצות" אלו מתארות את הרגע בו מתרגל/ת הופכ/ת ל"ארייה" – לאציל/ה – לאדם משוחרר. ה"ארייה", הם אנשים שעברו טרנספורמציה כזו, שהתודעה שלהם אינה דומה לתודעה "רגילה". כלומר, מצבי תודעה שאינם בריאים ואינם מיטיבים (שנקראים בפאלי "א-קוסלה"), מצבי תודעה שאינם מיטיבים איתנו ועם אחרים, ננטשים באופן סופי מתודעתם. הם משוחררים מהם. במקומם, נוכחים מצבי תודעה מיטיבים כמו: תשומת לב, שלווה, שמחה, אהבה, חמלה ועוד (מה שנקרא "קוסלה" בשפת הפאלי).
מצבי התודעה הלא מיטיבים מתוארים במודל של ארבע "פריצות דרך להתעוררות" כעשרה ’כּבָלים‘ (בפאלי: סַמְיוֹגַ'נַה). ה"סַמְיוֹגַ'נַה" הם בעצם הרגלים של התודעה, נטיות התניות ודפוסי תגובה מנטליים שמובילים לחוסר-סיפוק, אי נחת וסבל (דוקהה). על פי התפיסה הבודהיסטית, כבלים אלו ננטשים באופן הדרגתי כאשר מתרגל/ת חווה את ארבע "פריצות דרך להתעוררות". במילים אחרות, ההתעוררות היא תהליך הדרגתי, ולא ממש "בום טראח", למרות שהדבר אפשרי כמובן, היינו: הפיכה מיידית של אדם, מאדם "רגיל" לאדם משוחרר – ארהנט.
אם כן, ארבע "פריצות דרך" אלו הן מדרגות ההתעוֹררוּת, המוגדרות על פי אלו מהכבלים ו"הרעלים" נחלשו או נעלמו מהתודעה. במילים אחרות, מה שמגדיר אדם משוחרר, במודל התעוררות זה, הוא לא מה הושג (החוויות המדיטטיביות) או מה הובן (כלומר התוכן אותו מבינה או יודע/ת המתרגל/ת) אלא מה אינו נוכח יותר בתודעה. ממה התודעה השתחררה.
לפני שאתייחס לנקודה האחרונה, שהיא החשובה בעיני בהקשר זה, כמה מילים על "פריצות דרך" אלו.
"פריצת הדרך" הראשונה
היא כאשר אדם "נכנס אל הזרם", והופך ל"אָרִייַה" (אציל). במדרגת ההתעוֹררוּת זו, מפסיקים לחלוטין (1) ההשקפה בדבר זֶהוּת עַצְמִית קבועה ונצחית, (2) הסָפֵק, ו (3) הצמדוּת לטקסים וציווּיִים חיצוניים. כאשר כבלים אלו ננטשים, אותו אדם נקרא ’זה שנכנס לזרם‘ (סוֹטַאפַּטּי).
ב"פריצת הדרך" השנייה
מוחלשים ההשתוקקות, השנאה והבלבול (שלושת הרעלים). כאשר כוחות אלו מוחלשים (הם עוד לא נעלמו) אדם זה נקרא ’זה השב פעם אחת‘ (סַקַדָאגָאמי).
ב"פריצת הדרך" השלישית
נעלמים לחלוטין גם (4) ההשתוקקות להנאות החושים (5) והשנאה (יחד עם הכבלים שתוארו קודם והחלשת שלושת ה"רעלים"). אז אותו אדם נקרא ’זה שאינו שב‘ (אַנַאגַאמי).
רק ב"פריצת הדרך" הרביעית
נעלמים גם חמשת הכבלים האחרונים: (6) ההישתוקקות להיוולד בעולמות הגוף המעוּדן, (7) ההשתוקקות להיוולד בעולמות חסרי-הצורה, (8) הנטייה להשוואה, (9) אי שקט, ו (10) הבורות. רק אז, אותו אדם מתעוֹרר לחלוטין והופך לארהנט.
חשוב לציין, שאפשר על פי תפיסה זו, "לפרוץ" לכל אחת מארבע ה"פריצות הדרך", מבלי לעבור את כל השלבים.
קצרה כאן היריעה כדי להרחיב על משמעותם של חלק מחמשת הכבלים האחרונים, שנראים קצת חסרי פשר, או על משמעות הכינויים של כל אחד מדרגות ההתעוֹררוּת. אבל אין זה ממש רלוונטי להבנת הרעיון המרכזי:
ההתעוֹררוּת היא תהליך של הסרה, נטישה והפסקה של מצבי תודעה ורגשות שגורמים לדוקהה (סבל וחוסר סיפוק). ההתעוֹררוּת היא תהליך הסרה של תפיסות מוטעות שגורמות לנו לפעול באופן לא מיטיב בדיבור ובגוף. הדרך כולה היא דרך אתית, שכן מצבי תודעה לא מיטיבים משפיעים על האופן בו אנחנו מדברים ופועלים בעולם:
הדרך הרוחנית אותה התווה הבּודְהה, היא בראש ובראשונה, דרך בה אנו מפרקים תפיסות מוטעות ונוטשים רגשות עוכרים ומצבי תודעה שגורמים לאי-נחת, כאב וסבל לעצמנו ולאחרים. במילים אחרות, הדרך כוללת למידה, תרגולים והנחיות לאימון מנטלי, אימון בדיבור ואימון בהתנהגות, שכל מטרתם היא נטישת הלא-מיטיב ופיתוח המיטיב. אפילו המושג ניבַּאנַה (נירְוַאנה בסנסקריט), אינו מתאר משהו (ומשמעותו אינה "שלווה") אלא מתאר כּיבּוּי (זו המשמעות של המילה "נירואנה"): כּיבּוּי הישתוקקוּת, השנאה והבורות:
אדוני, הישתוקקוּת מייצרת מגבּלה, שנאה מייצרת מגבּלה, בּוּרוּת מייצרת מגבּלה. בנזיר שסילק את כל המכתימים, ההישתוקקוּת, השנאה והבּוּרוּת לא יתהוו עוד בעתיד; הם חוסלו לחלוטין, נקטעו ונעקרו מהשורש כמו דקל שנגדע.
ולסיום, אני מציעה לראות את מודל ההתעוררות של "ארבעת פריצות הדרך" לא כמפה תרגולית שמייצרת הישתוקקות להשגה זו או אחרת ("זה שנכנס אל הזרם וכדומה..) כי אז היא חוטאת למטרתה, אלא כמפה שמכוונת אותנו לבחון את ההתכוונות שלנו בתרגול, ואת פירות התרגול עד כה. בחינת פירות התרגול היא לא למטרת שיפוט עצמי (אוי, יש בי עדיין כעס, קנאה וכדומה). לתודעה יש דפוסים עמוקים שמצריכים הרבה קבלה, כנות, סבלנות וחמלה. בחינת פירות התרגול מכוונת אותנו אל המקומות בהם אנחנו מרגישים שיש צורך להביא יותר מודעות והתכוונות. היא יכולה לכוון את התרגול שלנו למקומות שמאתגרים אותנו, למקומות שהשארנו את התרגול "בחוץ".
מפה זו יכולה גם להפנות את תשומת הלב שלנו לשאלות שתומכות בתרגול לחופש: