לפני כמה חודשים התקיים דיון על הבודהיזם במערב במסגרת המפגש "שבילים רבים דהרמה אחת" (ביוזמתם של אבי פאר ואילן לוטנברג, מנחי המפגש ומקימי האתר "בודהיזם בישראל"). בתחילת הדיון העלו המנחים שאלות חשובות ומעניינות לגבי הדהרמה במערב:
האם הבודהיזם הוא דת? פילוסופיה? פסיכותרפיה? האם יתכן בודהיזם "חילוני", משולל יסוד של אמונה? ועוד שאלות חשובות נוספות.
הייתי מוסיפה שאלה חשובה נוספת: האם המעבר של הדהרמה למערב לא דילל אותה לכדי תפיסות ופרקטיקות שעושות לנו את החיים נעימים יותר, נוחים יותר, אבל לא לוקחים אותנו מעבר לכך? האם הדהרמה במערב אינה הופכת לסוג של תרפיה, שאומנם עושה את החיים רגועים יותר, אך אינה מביאה את הבשורה הרדיקלית של הבודהה: שחרור התודעה והלב משנאה, חמדנות, בלבול, חרדה, קנאה וכדומה. את האפשרות לחיים חופשיים מהיאחזות. חיים המלאים בשמחה, אהבה ואושר בלתי מותנים.
הייתי אומרת שיש לא מעט מתרגלי דהרמה במערב שהמשפטים האחרונים שלי אינם מדברים כלל לליבם. יש לא מעט מתרגלים מערביים שמצאו בפרקטיקה המדיטטיבית הבודהיסטית כלי נפלא לפיתוח מודעות, סיפוק ואיזון נפשי, אך אינם מחפשים כלל את בשורתו הרדיקלית של הבודהה, למרות שאין חולק שזה מה שהדהרמה מכוונת אליו: חופש מלא, שיחרור התודעה מרגשות עוכרים ותפיסות מוטעות לגבי טבעה של המציאות.
אין צורך כמובן לקבל, להסכים או להאמין ששחרור כזה והתעוררות כזו אפשרית. יש ברעיון הזה משהו שנתפס לעיתים קרובות במערב כרעיון אוטופי ואולי אף בלתי אפשרי. סיבה אחת היא שרובנו לא מכירים מישהו שחווה התעוררות מלאה כזו. כן, שמענו סיפורים על מורים וחכמים בודהיסטיים בעבר הרחוק יותר והרחוק פחות (לדוגמא, סיפורה של Dipa-Ma), אבל אלו עדיין סיפורים. יתר על כן, רובנו לא פגשנו אדם מערבי שהיינו אומרים עליו שהוא "בודהה", ער לחלוטין.
היופי בדהרמה, בדרך הפרקטית שלימד הבודהה וממשיכיו השונים היא שיש בה עוצמה ויופי גם בלי להאמין ששחרור כזה אפשרי. היום המדע מאשש מה שכל מתרגל חווה בעצמו: תרגול מדיטציה משנה משהו באופן שבו אנחנו חווים את המציאות, שינוי שנחווה כחיובי ומועיל. המדעים הקוגניטיביים מראים שוב ושוב את הקורלציה בין תרגול מדיטציה ושינוי המוח. המוח הוא איבר גמיש, ואחת הדרכים לפתח איכויות כמו חמלה, שמחה, ערנות, מיקוד ושלווה, הוא תרגול מדיטטיבי של תשומת לב.
אז מה בדיוק הבעיה עם תפיסה זו (ואם יש בכלל בעיה)? הבעיה, לטעמי, היא רידוד הדהרמה לדרך שמציעה "רק" חיים נעימים יותר. הכוח והחשיבות של התפיסה הזו היא שתרגול מדיטטיבי הופך אט אט לעיסוק כמעט נורמטיבי. אם פעם רק הִיפים וכל מיני חבר'ה סהרורים תרגלו מדיטציה, היום מדיטציה נלמדת ומתורגלת בצורות שונות בבתי ספר, באוניברסיטאות, בבתי חולים, בחברות עסקיות ובחוגי בית. אנשים מסוגים שונים מוצאים את הזמן ללמוד ולתרגל מדיטציה. זו כמובן ברכה גדולה, כי היא מאפשרת לאנשים רבים ללמוד איך להיות עם קשיים ואתגרים בצורה אחרת. היא מאפשרת את הרחבת התודעה והלב וחוויה של יותר שקט ושלווה פנימיים.
אם החזון הרדיקלי של הבודהה בדבר שחרור מלא של התודעה נשמע מוזר לרבים וטובים, לא הייתי רוצה שבעוד 100 שנים השאיפה הרדיקלית הזו תצטמצם לכדי תחושת feel good. שמה שישאר מהדהרמה זה רק פרקטיקה מדיטטיבית למיקוד התודעה והעצמת תחושת הרווחה.
יתר על כן, כדי שהפרקטיקה המדיטטיבית, והדרך כולה תישאר חיה ויצירתית, יש צורך באנשים שילכו בה ויחוו את מלוא הפוטנציאל הגלום בה. ואת זה, אני לא בטוחה שאפשר יהיה לראות אם הדהרמה במערב תמשיך בכיוון הזה – דילול הדרך הרוחנית המקיפה, המעמיקה והרדיקלית שמציעה המסורת הבודהיסטית – לכדי פרקטיקה לשיפור עצמי, להרגשה טובה ושלווה יחסית.
נכון להיום, מורי המדיטציה החשובים והמוכרים במערב (במסורות הבודהיסטיות השונות) הם ברובם הגדול אנשים שהקדישו את חייהם לדרך תרגול זו (למרות שמרביתם אינם נזירים). מורים ומורות אלו, הקדישו את מירב זמנם לחקירת תודעתם ואת האפשרויות הגלומות בה. אני מאמינה שבלעדיהם, הפרקטיקה הזו לא היתה נוחלת כזו הצלחה במערב. המפגש של מתרגלים במערב עם מורים שמגלמים בעצמם איכויות כמו חמלה, חכמה, שלווה ושמחה בלתי תלויה (גם אם לא באופן מלא), אפשרה לדרך הזו להתפשט לתחומים ומרחבי פעולה שונים.
אולם, בלי אותם מודטים מנוסים שהשקיעו שנים ארוכות בתרגול מדיטציה באופן אינטנסיבי ולדרך חיים של חקירה פנימית (לעיתים קרובות תחת הדרכתם של מורים ממדינות אסיה השונות) לא היה מי שילמד, ידריך ויכוון אותנו במרחבי התודעה והלב, היום, במערב. אם לא יהיו אנשים שיצאו למסע הזה בעתיד – להכרת צפונות התודעה, מרחביה והדרך לעבוד עם הדברים השונים שמתעוררים בה, ידעך ויעלם ידע חשוב בתרבות האנושית. ללא "פסיכונאוטים", שייצאו למסע לעומקי התודעה האנושית והאפשרויות הגלומות בה (וללא אמצעים חיצוניים), האם נוכל למצוא בעוד 100 שנים אנשים שמכירים את מפת התודעה חסרת הגבולות? האם יהיו כאן "פסיכונאוטים" שיידעו לספר ממקור ראשון על האפשרות לחוות אחרת את המציאות, ולא מתוך המשקפיים הקפיטלסטיות, החומרניות והפונקציונאליות שמולבשות עלינו עם הגיענו לעולם? מי יציג בפנינו דרך אחרת להיות בעולם? מי יציע לנו חופש פנימי מלא ועמוק? מי יכוון אותנו בצורה מועילה בחקירה הפנימית האישית שלנו?
אני סבורה שהתודעה היא ה-final frontier בחקירה האנושית. למרות שהחקירה המדעית המודרנית של התודעה והמוח התקדמה בשנים האחרונות באופן משמעותי, יש לנו דרך ארוכה לעשות עד שנבין לעומק את התודעה והמוח, ועד שנדע מהן האפשרויות הגלומות בתודעה והאופנים בה היא יכולה להשפיע על הגוף והמציאות.
הבסיס למדע המודרני הוא חקירה "בגוף שלישי" (third person analysis), אולם, בתחום התודעה, נדרשת גם חקירה של "גוף ראשון" (first person). וכאן, אני חושבת, הדהרמה והפרקטיקה המדיטטיבית אותה היא מציעה ופורשת, יכולה לבוא במלוא הדרה. הדהרמה יכולה להוות מפה ואמצעי לחקירה שהידע האנושי טרם הגיע אליו. בשביל שיהיו לנו "חוקרי תודעה מגוף ראשון", שימשיכו לשתף פעולה עם חוקרי תודעה ומוח מגוף שלישי, הדהרמה חייבת להתקיים בכל עומקה ולא להתדלדל לכדי עוד כלי להעצמת העצמי, סיפוק רגעי ושלווה יחסית.
ולסיום, תזכורת מדברי הבודהה:
"כשם שלאוקינוס יש טעם אחד: טעם המלח
כך גם לדהמה ולדרך האימון יש טעם אחד: טעם החופש"
AN IV.203
כתיבת תגובה