אופקהה:

איכות של יציבות, של איזון נפשי (equanimity)
יציבות כמשאב פנימי שאינו תלוי בחוויה כזו או אחרת
.

אופקהה היא איכות כל כך משמעותית לחיים של חופש. היא אפילו מתוארת כמה שמאפיין את התודעה הערה. זוהי איכות שמאפשרת לנו לא להתערער משינויים, מעליות ומורדות. כשהתודעה מלאה באופקהה, היא יכולה ליהנות ולשמוח בטוב, ולהתענג על הנעים, מבלי להיאחז במה שטבעו ארעי. היא גם מאפשרת לנו לא להתערער ולשקוע כאשר המאתגר, הלא נעים והכואב נוכח. זו יציבות פנימית שמאפשרת ללב לא לקרוס, לא לחוש מצוקה אל מול האובדן, דברי הביקורת והכאב.

אנחנו יכולות.ים לזהות את האיכות של אופקהה בתוכנו כאשר התודעה והלב אינם מוצפים ממחשבות, רגשות ותחושות, אבל גם אינם מתנתקים, נאטמים או אדישים למה שמתרחש. אופקהה אינה אדישות או פאסיביות. במסורת הבודהיסטית מתייחסים לאופקהה כאיכות “שעומדת כאן באמצע” (בפאלי ( tatramajjhattata. איכות בה הלב והתודעה פתוחים ונינוחים, וישנה יכולת הכלה של מה שמתרחש מבלי לצלול לתוך התבניות המורגלות של כיווץ, כעס, תסכול והיאחזות. אופקהה מאפשרת לנו להיענות לחיים בכל צורתם באופן מיטיב. לפגוש את העליות והמורדות מבלי לאבד את שיווי המשקל המנטלי שלנו מתוך ראייה צלולה של טבע התופעות, רגישות ופתיחות.

אופקהה אינה משנה את המציאות החיצונית, אבל היא יכולה להתמיר את המציאות הפנימית, למציאות של חופש.

*

ב”דרשה על שמונה התופעות של העולם”, הבודהה מכוון לראייה צלולה של הארעיות ולהבנה, שהחופש, הרווחה והנחת העמוקים מגיעים מלב ותודעה יציבים ולא מתופעות העולם הארעיות. בדרשה הבודהה מתייחס לארבעה “זוגות” של חוויות חיים – הישג ואובדן, הצלחה וכישלון, שבח וביקורת, עונג וכאב – מה שמכונה “העליות והמורדות של החיים”.

הבודהה מציין בדרשה, שאין אדם או אישה, שאינם חווים את העליות והמורדות הללו (גם הבודהה, וכל אישה משוחררת אחרת, אינם חופשיים מהם). במילים אחרות, אין אפשרות להתחמק מהעליות והמורדות של החיים. האפשרות לחופש עמוק, אינה החופש מהם, אלא החופש של הלב והתודעה היציבים, לב ותודעה שאינם מתערערים לנוכח הארעיות והשבריריות של החיים.
החופש, הוא לחיות ביציבות עם התנועה הטבעית הזו של חיינו: פעם הישג ופעם אובדן, פעם הצלחה ופעם כישלון, פעם משבחים אותנו ופעם מופנית כלפינו ביקורת, רגעי עונג והנאה מתחלפים באי נוחות וכאב.

הדרשה הזו מנכיחה בפנינו את מה שכולנו יודעות: כל תופעה וחוויה היא ארעית. אי אפשר באמת להישען בשביל רווחה ואושר עמוק, על מה שהינו ארעי ולא מהימן, אבל אפשר לטפח את המשאבים הפנימיים שלנו כמשען שאינו תלוי בנסיבות החיים.

כמה חשוב לזכור ולהיזכר בכך בימים אלו.

בדרשה הזו אין שום גילוי של איזה אמת “אזוטרית” או קשה להבנה. כולנו יודעות שיש בחיים עליות ומורדות. זה נהיה ברור מגיל דיי צעיר. אולם אנחנו בדרך כלל יודעות זאת בשכל, אבל הלב, הלב מסרב לעיתים קרובות להכיר בכך בשלווה. לכן התרגול הוא לזכור זאת, להנכיח את ההבנה הזו. לטפח לב יציב ופתוח במפגש עם החיים וטבעם.

התרגול, אם כך, הוא באיך. איך אנחנו פוגשות ופוגשים את העליות והמורדות:
איך אני יכולה לשמוח מהצלחה, ליהנות מהישגים, מדברי שבח, מהנאות החיים, מבלי להיאחז, מבלי לשים את כל אושרי במה שאינו יישאר לנצח.
ואיך אני יכולה לפגוש ביציבות את האובדן, את הכישלון, את הביקורת ואת הכאב. איך אני יכולה לפגוש את מורדות החיים מבלי להתערער, מבלי שזה יגדיר את מי ש”אני”, שיצמצם את חוויתי לכישלון או אובדן  מסוים.

*

אופקהה היא גם אחת האיכות מתוך ה”איכויות השמימיות” (ברהמה ויהארה), שכוללות ידידות, חמלה, שמחה בשמחת האחר ואופקהה – איכויות של קשר עם העולם. כאשר איכויות אלו מתבססות בתוכנו, הקשר שלנו עם עצמנו ועם העולם מתייצב והופך צלול מהתעתוע, שבו נדמה לנו שרווחה וחופש קשורים לאובייקט כלשהו… כשאופקהה נובעת מתוך ידידות, חמלה ושמחה, היא גם צבועה באיכויות אלו.  יש בה חיות, ומגלמת גמישות וסיפוק עמוקים. כשהלב והתודעה אינם מתערערים, כשכוחות הסלידה וההיאחזות מתפוגגים, מה שמתגלה זה לב רחב, פתוח ואוהב. אהבה כהתגלמות של פתיחות ומגע עמוק וחי עם החיים והעולם. אחת ההגדרות היפות לאופקהה היא “אהבה מלווה בתובנה”.

אז איך אפשר להתאמן בלהטות את הלב, התודעה והגוף לאופקהה?

ראשית, טיפוח של אופקהה נובע מראייה צלולה של טבע הדברים. היא מתפתחת מתוך תרגול של איכויות הדרך: תשומת לב סקרנית למה שנוכח, מאיכות של קבלה, של חמלה, של סבלנות למה שנוכח כאן ועכשיו, של מודעות שאינה הודפת או נאחזת, של ראייה צלולה.

כמה הנחיות שיכולות להטות אל הגוף, הלב והתודעה לאופקהה:

נוכחות בגוף – האימון המתמיד בלחזור ולהתקרקע בתחושות הגוף. אולי אפילו בתחושה נעימה כלשהיא שנוכחת כרגע בגוף.

השתהות עם מה שנוכח – הישארות עם החווייה הישירה בסקרנות וידידות.

הרפייה של הגוף שוב ושוב – אין גבול למספר הפעמים ביום שאפשר פשוט להרפות. גם אם זה רק לרגע את הכתפיים, את המצח, את הישבנים…

נשימה מספקת – כשמשהו מתחיל להציף, לראות אם נשימה עמוקה ומספקת, ונשיפה שמאפשרת התרווחות בגוף עוזרת.

ההיזכרות שהכל ארעי – אין דבר שלא משתנה. 

קבלה – נכונות לאפשר למה שנוכח בחוויה הפנימית שלנו להיות, מבלי להתנתק או להיזדהות.

התרחבות – הרחבה של הפרספקטיבה והמודעות שלנו מעבר לפחד, כיווץ וחרדה שנוכחים. אימון בלהרחיב את המודעות (spaciousness).

כל אלו מטים את הלב, התודעה והגוף לנוכחות יציבה ופתוחה, לאופקהה.

כמו בכל אימון שמטה את התודעה והלב לאיכויות משחררות,
יש צורך בהתמדה, בתשומת לב, בהתכוונות לטפח.

*

שימו לב ברגעי היציבות איך התודעה יכולה לראות ביתר בהירות את הסיטואציה ולהיענות במקום להגיב.

זו נקודה כל כך חשובה לראות באופן ישיר שוב ושוב:
כאשר התודעה והלב שלנו יציבים, אנחנו יכולות ויכולים להיענות (response) לכל סיטואציה ביתר בהירות וחמלה מאשר להגיב באוטומט לא מיטיב (react). וזה חופש משמעותי.

ואסיים בשיר מתוך ה- Therigatha – קובץ הכולל שירה של נזירות עֵרוֹת מתקופתו של הבודהה:

“If your mind becomes firm like a rock
and no longer shakes
In a world where everything is shaking
Your mind will be your greatest friend
and suffering will not come your way.”

“אם התודעה נעשית יציבה כמו סלע
אינה נרעדת
בעולם בו הכל רועד
היא תהפוך להיות החברה הכי טובה שלך
והסבל לא יעבור בדרכך”.

/