לפני כמה חודשים התקיים דיון על הבודהיזם במערב במסגרת המפגש "שבילים רבים דהרמה אחת" (ביוזמתם של אבי פאר ואילן לוטנברג, מנחי המפגש ומקימי האתר "בודהיזם בישראל"). בתחילת הדיון העלו המנחים שאלות חשובות ומעניינות לגבי הדהרמה במערב:
האם הבודהיזם הוא דת? פילוסופיה? פסיכותרפיה? האם יתכן בודהיזם "חילוני", משולל יסוד של אמונה? ועוד שאלות חשובות נוספות.
הייתי מוסיפה שאלה חשובה נוספת: האם המעבר של הדהרמה למערב לא דילל אותה לכדי תפיסות ופרקטיקות שעושות לנו את החיים נעימים יותר, נוחים יותר, אבל לא לוקחים אותנו מעבר לכך? האם הדהרמה במערב אינה הופכת לסוג של תרפיה, שאומנם עושה את החיים רגועים יותר, אך אינה מביאה את הבשורה הרדיקלית של הבודהה: שחרור התודעה והלב משנאה, חמדנות, בלבול, חרדה, קנאה וכדומה. את האפשרות לחיים חופשיים מהיאחזות. חיים המלאים בשמחה, אהבה ואושר בלתי מותנים.
הייתי אומרת שיש לא מעט מתרגלי דהרמה במערב שהמשפטים האחרונים שלי אינם מדברים כלל לליבם. יש לא מעט מתרגלים מערביים שמצאו בפרקטיקה המדיטטיבית הבודהיסטית כלי נפלא לפיתוח מודעות, סיפוק ואיזון נפשי, אך אינם מחפשים כלל את בשורתו הרדיקלית של הבודהה, למרות שאין חולק שזה מה שהדהרמה מכוונת אליו: חופש מלא, שיחרור התודעה מרגשות עוכרים ותפיסות מוטעות לגבי טבעה של המציאות.
אין צורך כמובן לקבל, להסכים או להאמין ששחרור כזה והתעוררות כזו אפשרית. יש ברעיון הזה משהו שנתפס לעיתים קרובות במערב כרעיון אוטופי ואולי אף בלתי אפשרי. סיבה אחת היא שרובנו לא מכירים מישהו שחווה התעוררות מלאה כזו. כן, שמענו סיפורים על מורים וחכמים בודהיסטיים בעבר הרחוק יותר והרחוק פחות (לדוגמא, סיפורה של Dipa-Ma), אבל אלו עדיין סיפורים. יתר על כן, רובנו לא פגשנו אדם מערבי שהיינו אומרים עליו שהוא "בודהה", ער לחלוטין.
היופי בדהרמה, בדרך הפרקטית שלימד הבודהה וממשיכיו השונים היא שיש בה עוצמה ויופי גם בלי להאמין ששחרור כזה אפשרי. היום המדע מאשש מה שכל מתרגל חווה בעצמו: תרגול מדיטציה משנה משהו באופן שבו אנחנו חווים את המציאות, שינוי שנחווה כחיובי ומועיל. המדעים הקוגניטיביים מראים שוב ושוב את הקורלציה בין תרגול מדיטציה ושינוי המוח. המוח הוא איבר גמיש, ואחת הדרכים לפתח איכויות כמו חמלה, שמחה, ערנות, מיקוד ושלווה, הוא תרגול מדיטטיבי של תשומת לב.
אז מה בדיוק הבעיה עם תפיסה זו (ואם יש בכלל בעיה)? הבעיה, לטעמי, היא רידוד הדהרמה לדרך שמציעה "רק" חיים נעימים יותר. הכוח והחשיבות של התפיסה הזו היא שתרגול מדיטטיבי הופך אט אט לעיסוק כמעט נורמטיבי. אם פעם רק הִיפים וכל מיני חבר'ה סהרורים תרגלו מדיטציה, היום מדיטציה נלמדת ומתורגלת בצורות שונות בבתי ספר, באוניברסיטאות, בבתי חולים, בחברות עסקיות ובחוגי בית. אנשים מסוגים שונים מוצאים את הזמן ללמוד ולתרגל מדיטציה. זו כמובן ברכה גדולה, כי היא מאפשרת לאנשים רבים ללמוד איך להיות עם קשיים ואתגרים בצורה אחרת. היא מאפשרת את הרחבת התודעה והלב וחוויה של יותר שקט ושלווה פנימיים.
אם החזון הרדיקלי של הבודהה בדבר שחרור מלא של התודעה נשמע מוזר לרבים וטובים, לא הייתי רוצה שבעוד 100 שנים השאיפה הרדיקלית הזו תצטמצם לכדי תחושת feel good. שמה שישאר מהדהרמה זה רק פרקטיקה מדיטטיבית למיקוד התודעה והעצמת תחושת הרווחה.
יתר על כן, כדי שהפרקטיקה המדיטטיבית, והדרך כולה תישאר חיה ויצירתית, יש צורך באנשים שילכו בה ויחוו את מלוא הפוטנציאל הגלום בה. ואת זה, אני לא בטוחה שאפשר יהיה לראות אם הדהרמה במערב תמשיך בכיוון הזה – דילול הדרך הרוחנית המקיפה, המעמיקה והרדיקלית שמציעה המסורת הבודהיסטית – לכדי פרקטיקה לשיפור עצמי, להרגשה טובה ושלווה יחסית.
נכון להיום, מורי המדיטציה החשובים והמוכרים במערב (במסורות הבודהיסטיות השונות) הם ברובם הגדול אנשים שהקדישו את חייהם לדרך תרגול זו (למרות שמרביתם אינם נזירים). מורים ומורות אלו, הקדישו את מירב זמנם לחקירת תודעתם ואת האפשרויות הגלומות בה. אני מאמינה שבלעדיהם, הפרקטיקה הזו לא היתה נוחלת כזו הצלחה במערב. המפגש של מתרגלים במערב עם מורים שמגלמים בעצמם איכויות כמו חמלה, חכמה, שלווה ושמחה בלתי תלויה (גם אם לא באופן מלא), אפשרה לדרך הזו להתפשט לתחומים ומרחבי פעולה שונים.
אולם, בלי אותם מודטים מנוסים שהשקיעו שנים ארוכות בתרגול מדיטציה באופן אינטנסיבי ולדרך חיים של חקירה פנימית (לעיתים קרובות תחת הדרכתם של מורים ממדינות אסיה השונות) לא היה מי שילמד, ידריך ויכוון אותנו במרחבי התודעה והלב, היום, במערב. אם לא יהיו אנשים שיצאו למסע הזה בעתיד – להכרת צפונות התודעה, מרחביה והדרך לעבוד עם הדברים השונים שמתעוררים בה, ידעך ויעלם ידע חשוב בתרבות האנושית. ללא "פסיכונאוטים", שייצאו למסע לעומקי התודעה האנושית והאפשרויות הגלומות בה (וללא אמצעים חיצוניים), האם נוכל למצוא בעוד 100 שנים אנשים שמכירים את מפת התודעה חסרת הגבולות? האם יהיו כאן "פסיכונאוטים" שיידעו לספר ממקור ראשון על האפשרות לחוות אחרת את המציאות, ולא מתוך המשקפיים הקפיטלסטיות, החומרניות והפונקציונאליות שמולבשות עלינו עם הגיענו לעולם? מי יציג בפנינו דרך אחרת להיות בעולם? מי יציע לנו חופש פנימי מלא ועמוק? מי יכוון אותנו בצורה מועילה בחקירה הפנימית האישית שלנו?
אני סבורה שהתודעה היא ה-final frontier בחקירה האנושית. למרות שהחקירה המדעית המודרנית של התודעה והמוח התקדמה בשנים האחרונות באופן משמעותי, יש לנו דרך ארוכה לעשות עד שנבין לעומק את התודעה והמוח, ועד שנדע מהן האפשרויות הגלומות בתודעה והאופנים בה היא יכולה להשפיע על הגוף והמציאות.
הבסיס למדע המודרני הוא חקירה "בגוף שלישי" (third person analysis), אולם, בתחום התודעה, נדרשת גם חקירה של "גוף ראשון" (first person). וכאן, אני חושבת, הדהרמה והפרקטיקה המדיטטיבית אותה היא מציעה ופורשת, יכולה לבוא במלוא הדרה. הדהרמה יכולה להוות מפה ואמצעי לחקירה שהידע האנושי טרם הגיע אליו. בשביל שיהיו לנו "חוקרי תודעה מגוף ראשון", שימשיכו לשתף פעולה עם חוקרי תודעה ומוח מגוף שלישי, הדהרמה חייבת להתקיים בכל עומקה ולא להתדלדל לכדי עוד כלי להעצמת העצמי, סיפוק רגעי ושלווה יחסית.
ולסיום, תזכורת מדברי הבודהה:
"כשם שלאוקינוס יש טעם אחד: טעם המלח
כך גם לדהמה ולדרך האימון יש טעם אחד: טעם החופש"
AN IV.203
-
כל כך מסכימה איתך, דייקת לי תחושה שקיימת אצלי כבר הרבה זמן, כשאני נתקלת בחיים הרוחניים שמתנהלים סביבי. כרגיל, כתוב נפלא!
-
נהדר קרן. כתוב נפלא, חשוב ומדוייק. קלעת לדעת רבים וגם להשקפתי האישית שמרגישה שלפעמים אנחנו כולנו תועים במעין "מדבר דהמה"… שותים מעט בנווה מדבר זה או אחר אבל לא באמת צוללים לתוך העומק והשינוי הרדיקלי כפי שתיארת אותו. אשמח מאוד לשמוע עוד ועוד בעתיד ממך בנושאים אלו…
-
בעיני את מתבלבלת . התרגול הרוחני הוא מהלך שהאדם עושה בגפו , לכן אין טעם להתבונן באחרים ולאמר – הוא עושה זאת נכון ואילו הוא נותר ברמה השיטחית . כולנו צועדים מהמקום בו אנו עומדים . מי שמחפש להשיג רק את הפירות ה"פשוטים" של הדאמה – שיבורך . אם ילך בדרך נכונה , ממילא שליטת האגו שלו תחלש , וניתן לשער שהרצון שלו להעמיק ולחקור יגבר . אנחנו זכינו לחיות בתקופה בה אדם שלא מתכוון עדין לוותר על רכושו יכול להתנסות ולהתפתח בדרכים שבעבר היו שמורות לנזירים בלבד – ואת כבר חוששת ממה שיקרה מאה שנה קדימה … הייתי מציע להמשיך להתבונן ברגע זה . (:
-
תודה על הכתוב. אני מוצאת שבסופו של דבר זה ענין של התמסרות. ככל שאדם מתמסר לחקידת עצמו דרך המדיטציה כך הוא מתקרב יותר אל מקומות שונים בתודעה.יש הבדל בין אנשים שלא מתרגלים לבין אנשים שמתרגלים מעט לבין אנשים שמתרגלים יום יום. דוגן אמר שעצם הישיבה היא הארה לא כך? יש רגע שמתמסרים לאימון ומשם אין דרך חזרה. אני מאחלת לכל בני האנוש להגיע לנקודה הזו שמשם אין דרך חזרה כי שם מתחיל להיות באמת מענין.
-
הי קרן, מאמר מלא דאגה כתבת.
אבל לדעתי את שוגה בעניין מאד מרכזי.
אבל צריך לזכור שגם אם הדהרמה פורחת במערב ועם כל הכבוד למורים המערביים, המרכז הוא עדיין באסיה. המוסדות הבודהיסטים העיקריים, הטקסטים, המסורות, האנשים, המנהיגים הם עדיין אסיאתיים.
אין סיבה להניח שבגלל שהדהרמה במערב הופכת לכלי לחיים נוחים יותר, בעוד מאה שנה לא ייוותר כלום מהמסר הרדיקאלי של הבודהה. הדהרמה ממשיכה לחיות באסיה, באותם מקומות בהם היא חייתה מאות רבות של שנים.
המערב אינו במרכז בכל הקשור לעתיד הדהרמה, אלא אסיה.
אם יש סכנה לדילול המסר הרדיקאלי של הבודהה באסיה, הרי הוא מצוי בעוני המחפיר שבו חיים מאות מיליוני אסיאתיים, בהדוניזם הקפיטליסטי שבו נשבו מיליוני אסיאתים אחרים, ובשינויים הסביבתיים שהולכים לערער מן היסוד את החיים החברתיים בכל מקום ולצורך העניין באסיה.
האם כל אלה מסכנים את המסר הרדיקאלי של הבודהה באופן שעתיד להכחיד אותו בעוד 100 שנה, אין לי מושג. קטונתי. -
קרן מאוד אהבתי את המאמר. חומר למחשבה והרהור.
יוסי, אתה המומחה, אבל אני לא בטוח שאתה צודק לגבי הפוטנציאל של המזרח. למיטב ידיעתי עד תחילת המאה ה- 20 הפרקטיקה המדיטטיבית הלכה והתנוונה במרבית ארצות מזרח אסיה (פרט לסרי-לנקה), ורק באמצע המאה העשרים זכתה לתחייה מחודשת שהתחילה בבורמה.
אם לוקחים בחשבון את מה שקרה לבודהיזם בסין ואת הסכנה המתמדת שמרחפת מעל קהילת הגולים הטיבטים הזעירה ובנוסף את מה שציינת, אז יש סיבות לדאגה.
וחוצמזה, הדהרמה של המזרח לא יכולה להיות הדהרמה של המערב. המלח צריך להישאר אותו מלח, וצריך להיזהר מהפלפל של ה- feel good, אבל צריך לטפח את זן המלח הייחודי למערב.
סאטי -
תודה לכם על התגובות ואני מצטערת על התגובה המאוחרת. הייתי בקוריאה שבועיים, וחופשייה מאמצעים טכנולוגים..
יוסי, הפוסט הזה יותר מכך שהוא מביע דאגה, הוא בעיקר מבקש מאיתנו לבדוק את המוטיבציה שלנו ולראות מה אנחנו משמרים מתוך הדהרמה ואיך אפשר לשמר את המסר הרדיקלי של הבודהה.
בהמשך למה שכתב סאטי, אני לא מסכימה עם ההערכה המאוד אופטימית ואפילו מעט נאיבית שלך שהמסר הרדיקלי של הבודהה ימשיך להתקיים בצורה גורפת באסיה. אני בהחלט חושבת שהמערב יחד עם אסיה הבודהיסטית יהיה במרכז בכל הקשור לעתיד הדהרמה. ייתכן מאוד שבצורה שונה (בהחלט לא מרוכז סביב המוסד הנזירי) ובעל מאפיינים משלו. יותר מזה, הדהרמה המערבית מגיעה לאסיה ומשפיעה עליה (לדוגמא בקוריאה יש תנועה של תרגול ויפסנא כפי שמלמדים אותה ג'ק קורנפילד וג'וזף גולדסטין).
מה שהעליתי ברשימה הזו את השאלה האם הדהרמה במערב תוכל לשמר את המסר הרדיקלי של הבודהה, גם אם בצורה אחרת מאשר באסיה. היום ההשפעה בין המערב לאסיה והפוך היא משמעותית.אני מרגישה שהתגובה שלך משקפת איזה תפיסה אידילית של הבודהיזם באסיה, כאילו שם, כולם מתרגלים מדיטציה. זו תפיסה שמוקסמת ממשהו שנמצא יותר בדמיוננו מאשר במציאות. מהיכרותי עם הבודהיזם באסיה, ומקריאת מחקרים על כך, הרידוד של הדהרמה כמו גם הדגש על פרקטיקות שמכוונות לצבירת "זכויות טובות" (merit) נוכח מאוד במדינות הבודהיסטיות. המחשבה כאילו "שם" ימשיכו לתרגל באופן מעמיק את הדהרמה ויגשימו את הפונטציאל הגלום בה, לא נראה מעודד במיוחד יותר מאשר במערב.
כפי שסאטי ציין, דווקא התחייה של התרגול המדיטטיבי (בשונה מפרקטיקות אחרות שכוללות שינון כתבים, לימוד סכולסטי ופרטיקות פולחניות שונות) הוא תוצאה של המפגש עם המערב. בסוף המאה ה-19 התחילה התעוררות במדינות אסיה השונות של התרגול המדיטטיבי והגשמת ההתעוררות (בשונה מהפרקטיקה של יצירת קרמה טובה). לדוגמה, לא ברור עד כמה תרגול הויפסנא כפי שאנחנו מכירים אותו היום תורגל לפני סוף המאה ה-19 במדינות דרום מזרח אסיה.יתר על כן, זה שקיימים מוסדות נזיריים גדולים באסיה, לא מבטיח שעומקה של הדהרמה ישמר. מרכזים אלו מכשירים נזירים ונזירות לכל מיני תפקידים בקהילה ולרוב אינם כוללים תרגול מדיטטיבי משמעותי. מה שאומר שהלימוד הוא אינטלקטואלי, והנזירים והנזירות אינם מגשימים בעצמם את הדרך. הם בעצם לומדים את הכתבים המרכזיים למסורת שלהם וממחזרים את מה שהם למדו ושיננו, מבלי לתרגל ולהבין ישירות את מה שנאמר בכתבים אלו. זה היה מאוד ברור בביקור שלי בקוריאה עכשיו. מרבית הנזירים והנזירות אינם מתרגלים כלל! (אגב, זה המצב גם בסרי לנקה ובתאילנד. לגבי בורמה אני פחות בטוחה). אני ממליצה לקרוא את הספר הקצר The Broken Buddha שמתאר את חייהם של הרבה מאוד נזירים תהרוואדים. הספר מצייר תמונה מאוד מפוכחת ועצובה של האנשים שמגיעים לנזירות. הם מגיעים מכל מיני סיבות (ברובן לאו דווקא התרגול לשיחרור, ונשארים שם מכל מיני סיבות, רובן, לאו דווקא התרגול וההגשמה של המסר הרדיקלי של הבודהה. הנה לינק לספר:
http://www.buddhistische-gesellschaft-berlin.de/downloads/brokenbuddhanew.pdf
בקוריאה זה גם מאוד בולט, משום שהנזירים חיים כלכלית מאוד טוב (חוקי הויניה שלהם מאפשרים להם להחזיק כסף), ורובם אינן מתרגלים כלל או מעט מאוד.אני לא נכנסת לסוגיה החברתית ולטענה שלך שאם יש סכנה לדילול המסר הרדיקאלי של הבודהה באסיה, הרי הוא מצוי בעוני המחפיר שבו חיים מאות מיליוני אסיאתיים, בהדוניזם הקפיטליסטי שבו נשבו מיליוני אסיאתים אחרים, ובשינויים הסביבתיים שהולכים לערער מן היסוד את החיים החברתיים בכל מקום ולצורך העניין באסיה. כנראה שזו גם סכנה לכך.
אני בהחלט חושבת שיותר מהסכנה שבקפיטליזם ובעוני (עוני תמיד היה קיים באסיה, ולעיתים הוא דווקט המריץ את החיפוש אחר הפסקת הסבל), הסכנה באסיה היא הלמדנות והתרבות הפולחנית שאינה מלווה בתרגול מדיטטיבי. כך זה היה במשך ההיסטוריה הבודהיסטית – רבים למדו ושיננו את הטקסטים, ומעטים תרגלו.
בספרה של Wendy Adamak על הצ'אן בסין (שאפשר לומר שהדגש במסורת הזו היא המדיטציה והביקורת על התרבות הפולחנית והלמדנית) היא מסבירה שבשביל הסינים מסירה של חוקי הנזירות, שינון סוטרות, devotional offerings ונדרים, נתנו להם את התחושה שהבודהיזם ממשיך כנדרש, כלומר כפי שלימד הבודהה, וכן תחושה של קהילה. זה היה הדבר המרכזי והחשוב, לא התרגול ולאו דווקא הגשמת המסר הרדיקלי. הבחנה זו נראית לי מדוייקת גם למדינות בודהיסטיות אחרות (בעבר ובהווה) בו בהבודהיזם מתפקד כ"דת", במובן של מערכת אמונית, ערכית ופולחנית שמאחדת את הקהילה. אין בזה כמובן שום דבר רע, אבל זה בהחלט משקף מצב בו מעטים הם אלו שבאמת הופכים ל"חוקרי תודעה". כאשר מוסיפים את המודרניזציה והגלובליזציה, המצב עוד יותר מחמיר. -
"האם המעבר של הדהרמה למערב לא דילל אותה לכדי תפיסות ופרקטיקות שעושות לנו את החיים נעימים יותר, נוחים יותר, אבל לא לוקחים אותנו מעבר לכך?"
לא קראתי את כל מה שכתבת קרן, אבל לדעתי השאלה הזו מתמצתת בדיוק את רוב דברייך (כך לפחות אני מנחש
), ותשובתי שלי היא כן רבתי!אצל רבים מהמורים המערביים, פה בישראל וגם בעולם, הדהרמה הופכת להיות הדהרמה של המורה ולא כפי שהוא מלמד ורק לכאורה הוא מלמד את הדהרמה המקורית. כך במקום הבודהה-דהרמה יש לנו דהרמה של מורה כזה וכזה, זן שהוא פסאודו (זן), א-דוואיטה בודהה-דהרמה וניאו-טנטרה שאינה אלא אוסף של פילוסופיות שיוואיות קשמיריות מעורבבות עם פילוסופיה בודהיסטית לאחר שכל אלה עברו רידוד והשטחה יחד עם תרפיות פסיכולוגיות ומיניות, מוצלחות יותר או פחות.
כמו כן, באמצעות הצמדות לראציונל קשיח הבודהה-דהרמה מאבדת הרבה מאוד ממסריה החיוניים, והמימד המטאפיזי החשוב עד מאוד שבהחלט חשוב לא פחות מיזה הפסיכולוגי/נפשי פשוט נעקר ממנה ביד גסה. דוגמה לכך בשבילי היא הסיפור האהוב עליי כל כך של התקלויותיו של הבודהה בזקן, בחולה, במת ובפרוש. בגירסה המערבית המעוקרת הבודהה פשוט *נתקל* בהם, אולם בגירסה המקורית אצל אשווגושה היו אלה האלים שסייעו לבודהה בהגשמת ייעודו כשאחד מהם הופיע בפניו פעם כזקן, פעם כחולה, פעם כמת ופעם כפרוש. מדוע אני חושב שהגירסה המקורית, המיתית, עדיפה על זו הראציונלית? זאת משום שבגירסה המיתית צפון לפחות מסר אחד חשוב בנוסף לאלה האחרים: בעוד שלאדם הרגיל זקנה, מחלה, מוות ופרישות הם דברים מעוררי סלידה שיש להתרחק מהם ואם אפשר גם לדחות אותם לאלתר, הרי שעבור השואף הרוחני הכן כל אלה הם לא פחות מאשר שליחים שמימיים של ממש, שכן הם מורים לו לאדם את דרכו אל ההתעוררות והשחרור, ואפילו אל הבודהיות.
וזו רק דוגמה אחת לדרך בה מורים מערביים רבים 'משליכים את התינוק עם המים', כמאמר הפתגם המפורסם.
אם דרך שמונת הנתיבים של האצילים הייתה במקורה בהירה, צלולה, חריפה ומדויקת, הרי שהיום ברובה הפכה לעוד סוג של תרפיה פסיכולוגית, שבדומה לסוגים שונים של פסיכולוגיות אחרות היא מלאה ברעשים, חוסר בהירות וערפולים ספקולטיביים.
-
אהה… ותזכורת:
הבודהה בעצמו אמר שהדהרמה תיעלם בהדרגה מן העולם, וגם אמר שהיא תחזור שוב.
-
תודה שנטי על הדברים.
אני אשמח אם תוכל לתת כמה דוגמאות (כמו שעשית עם סיפור הבודהה) לגבי הרידוד של הדרך בעלת שמונת הנתיבים, ו"הרעשים" שהתווספו לה בבודהיזם המערבי..ואגב, וזה כהמשך לתשובה שכתבתי ליוסי לוס, אני לא בטוחה שאני רוצה "לייבא" את הבודהיזם כפי שהוא מתבטא באסיה. במדינות אסיה השונות הבודהיזם קיבל "טעם", "צבע" ו"צורה" שתואמים את תרבות המקום. אני לא חושבת שבאסיה נמצא ה"בודהיזם" המקורי. אני כן רוצה שהרעיונות העמוקים והרדיקלים של הבודהה יקבלו את הטעם שמתאים למאה ה-21 במערב (ואפשר מבחינתי "לפשוט" מהם את האלמנטים התרבותיים של מדינות אסיה השונות), אך מבלי שיושטחו או ירודדו. וכמו שסאטי כתב למעלה: "הדהרמה של המזרח לא יכולה להיות הדהרמה של המערב. המלח צריך להישאר אותו מלח" (טעם השיחרור, התרגול לאי-היאחזות וחופש מוחלט).
איך אתה רואה את הדהרמה הזו במערב, יש כמה מחשבות על העניין…?
-
טוב. למען הסר צל של ספק, גם אני לא מתייחס לבודהיזם באסיה כ*בודהיזם מקורי*, והבודהיזם שם גם סובל מחוליים שונים. בנוסף אני רק רוצה להעיר את תשומת-הלב לכך שלא תמיד אנחנו יודעים מהו בדיוק *לבושו התרבותי* של הבודהיזם האסייתי שיש לקלף אותו ממנו, מה שמביא אותי קרן לעוד דוגמה של רידוד והשטחה של הדהרמה במערב, במחשבה תועה שגם זהו עניין תרבותי…
מה שאני מדבר עליו הוא קרמה. גלוי וידוע לכל מי שקורא את דרשותיו של הבודהה שנושא הקרמה הוא ממש עניין מרכזי ומהותי בתורתו, אבל משום שאינו נוח לעיכול לראציונל המערבי רבים מהמורים מנסים לעדן, להצניע ולעגל פינות כשהם נדרשים לו, או אפילו בגלוי שוללים את הקרמה לחלוטין, כשראש וראשונה לטענה השוללת היא שהבודהה דיבר לאנשים ה*פרימיטיביים* של תקופתו ולכן נאלץ להיזקק לקרמה כדי להטיף להם מוסר, או משהו כזה.
עניין אחר הוא הסילה, מוסר ואתיקה. גם פה מורים רבים חשים שלא בנוח לדבר על מה שנאות וראוי לעומת מה שאינו נאות ואינו ראוי, וזאת כשהם מרכינים את ראשם בפני אל הפוסטמודרניזם. יש כמובן גם יתרונות לפוסטמודרניזם, ואינני שולל אותו קטגורית, אבל הפוסטמודרניזם אינו גישה שתהיה נכונה ונאה לכל מצב ומצב ויש לזכור זאת. גם הסילה היא עניין מהותי בדרשותיו של הבודהה, וגם איתה רבים מהמורים מתפתלים כשהם נדרשים לגעת בה באופן כזה או אחר.
ולסיום: לא מפסיקה להדהים אותי העובדה שכשמישהו חוזר לשבת על ברכיו של ישראל-סבא (כלומר הופך ליהודי-דתי), או במקרה וגדל בסביבה נוצרית והפך לנוצרי-דתי, יקבל את עקרונותיה של דתו גם אם הן פנטסטיות-עד-מופרכות-ממש, ואילו דווקא את הבודהיזם אנשים רוצים לתפור למידותיהם כדי שיהיה להם נוח. אני לא חושב שהבודהיזם נועד לכך שיהיה לנו רק נוח. אני חושב שהבודהיזם נועד לכך שיהיה לנו טוב, טוב באמת, והדרך לטוב אינה תמיד נוחה כפי שנרצה שתהיה.
-
תודה שנטי על הדוגמאות.
אני אתחיל דווקא עם ההערה האחרונה שלך, למרות שאני לא בטוחה שזה ממש תשובה לתהיה שהעלית. הפריווילגיה של לבחור דרך רוחנית שאינה חלק מהעולם התרבותי שלך היא החופש הפנימי והחיצוני להניח ולוותר על רעיונות, פרקטיקות ותפיסות שפחות מדברים על ליבך ולשים דגש אישי על אותם הדברים שמאפשרים לנו לחיות עם הרבה פחות סבל לזולתנו ולעצמנו.אומנם אני מסכימה לאמירה שהדהרמה אינה נועדה לכך שיהיה לנו תמיד נוח, מאחר והדרך לשיחרור מלא ומושלם, בהכרח עוברת דרך הרבה מאוד לא נעים ולא נוח. אבל – וזה אבל גדול – יש רעיונות שאני לא בטוחה שחייבים לקבל as is כדי לתרגל את הדהרמה ברצינות ומסירות. זה לא אומר שאדם מניח להם בגלל נוחות.
האמת, בשבילי המשפט מהדהמפדה שמופיע מתחת לשם האתר הוא התמצית של הדהרמה: "להמנע מלעשות רע, לעשות טוב ולטהר את התודעה".בתוך המילים האלה כמובן שאפשר למצוא את הסילה וחבוי בו רעיון הקרמה.
אולם, אני לא בטוחה שחייבים להתעסק בקרמה באופן אינטנסיבי כדי לראות בבהירות את החשיבות של הימנעות מעשיית רע וגרימת סבל ועשיית טוב, וכמה חשובה האתיקה המילולית, גופנית ותודעתית לדרך הרוחנית ולתרגול המדיטטיבי.
מה שאני מנסה לומר הוא שכל מורי הדהרמה שאני מכירה – גם כאן בארץ – מתייחסים לאספקטים שמופיעים במשפט הזה בצורה כזו או אחרת. אומנם, לא כמו שהדברים מוצגים לעיתים באסיה, שם הקרמה היא משהו שאדם יונק עוד מילדותו ונראה הגיוני לדבר עליו שוב ושוב, אבל בהחלט סילה וקרמה מדוברים (אגב, גם בדרשות רבות שהבודהה נתן הוא לא מתייחס לקרמה באופן ספציפי ומורחב. אפשר להניח שהיו אנשים שבמהלך חייהם לא שמעו אותו מדבר דווקא על הנושא הזה מאחר והם לא ראו אותו כל פעם שהוא דיבר).
ונקודה אחרונה למחשבה בנושא זה היא שהאנשים שאני מכירה שמתרגלים את הדהרמה בארץ, רואים בסילה חלק משמעותי מחיי היומיום והתרגול הרוחני. וזה, מבלי שנשמע התייחסויות מרובות על כך כפי שאולי היית מעדיף… -
הי קרן
תודה על המאמר. אני תמיד נהנה לקרוא אותך והלוואי שהיית מוצאת את הזמן לשתף יותר.
למיטב ידיעתי אורח החיים של הקהילה הבודהיסטית בתחילת דרכו של הבודהיזם לא היה של ריטריט מדיטטיבי כפי שאנו חווים בסדנאות היום. זה היה אורח חיים של נוודים והיתה בו שיגרה של רחצה, קיבוץ אוכל מהכפר הקרוב, נוודות כאמור והיתה תקשורת בין חברי הקהילה. הבודהה הסתובב המון ולא היה לו בית אחד בו שהה רוב השנה. זה גם מה שהוא דרש מתלמידיו בתחילת הדרך. התלמיד הראשון שהשתחרר עשה זאת מתוך שמיעה של שיעור ולא מתוך מדיטציה. גם בריטריטי הקיץ שנעשה בתקופת המונסון היו כאלו ששיננו שיעורים והדיינו בתוך הקהילה. אני חושב שהאידאל של ריטריט כדרך היחידה למימוש הדרך הוא משהוא מאוחר יותר וייתכן שבחלק מהקהילות (ולא רק במערב) הקצין לכדי כך שכל מה שהוא לא מדיטצית התבוננות שקטה הוא לא תרגול אותנטי ולא מוביל לשחרור.
לומר שלא בכל הדרשות של הבודהה הוא הרחיב בעניין חוק הקארמה זה נכון אבל הוא גם לא הרחיב בכל הדרשות על אי עצמיות, על ריכוז או חמלה. ועדיין הם חלק מהותי מתורתו.
אמנם היו גם תלמידים של הבודהה שהיו בעלי בתים ובקנון הבודהיסטי מצויינים גם בעלי בתים שהשתחררו אבל הבסיס העיקרי שתיחזק את הדהרמה היה קהילת נוודים ופרושים שנטשה את חייהם הקודמים והתרכזה בחיים התואמים את דרשותיו של הבודהה.
איני רואה בעובדה שאנשים חיים במנזר בשביל ארוחה חמה וגג מעל הראש רידוד הדהרמה. זה היה נפוץ ברמה זו או אחרת גם בתקופתו של הבודהה והתופעה ממשיכה להתקיים עד היום. גם העובדה שאנשים לא תרגלו לעומק או אפילו לא נחשפו לכל רעיונותיו של הבודהה, לא שאפו לנירוונה שהבודהה כיוון אליה ועדיין ראו בבודהה מורה שלהם אינו תופעה חדשה. התורה של הבודהה מורכבת מאוד בעיני בין השאר בגלל שהיא כוללת ניגודים (לכאורה?) כגון פרישה מוחלטת מעינייני העולם וחוסר עניין אישי במהלכים בו אך יחד עם זאת פיתוח חמלה ואהבה ברמות הגבוהות ביותר. אי עצמיות היא רעיון מרכזי אך דגש גדול מושם על רעיון הקארמה ולידה מחדש. כאשר מורי דהרמה (או כאלה המציגים את עצמם כך) אינם מצליחים להכיל את הרעיונות האלה בתרגול, וכאשר חוסר ההבנה כיצד הרעיונות השונים מרכיבים דרך רוחנית מוביל אותם לביטול החלקים שאינם מסתדרים עם השקפתם או אז אנו פוגשים את מה שהוא רידוד הדהרמה בעיני. וזה אגב זה משהו שלדעתי קיים במערב הרבה יותר מבמזרח. -
הי שחר,
תודה רבה על ההערות החשובות והנכונות. התייחסת להמון נקודות אז אנסה להביא את שני הסנט שלי לחלק מהדברים..אני בהחלט לא חושבת שהתופעה של אנשים שבוחרים להיות נזירים רק בשביל ארוחה חמה וגג מעל הראש זו תופעה חדשה. מאז ומתמיד היו אלו שהצטרפו לסנגהה בתור נזירים, לא בשביל להתעורר אלא בגלל דברים אחרים… אבל אני לא ממש מסכימה עם ההערה שנזירות שמקורה ברצון לארוחה חמה וקורת גג אינה רידוד הדהרמה. זה שתמיד היו ויהיו מי שזו המוטיבציה העיקרית שלהם, לא אומר שזה משהו רצוי. זו פשוט המציאות.
לגבי נזירים ונזירות שלמדו ושיננו את הדהרמה כפרקטיקה מרכזית, אתה בהחלט צודק שהיו כאלו כבר בקהילה הבודהיסטית המוקדמת ואולי אף לא מעט (אגב, סביר להניח שבתהרוואדה הם הפכו אפילו לרוב). אולם כבר בסוטות הבודהה מזהיר מפני למידה שאינה מובילה לחכמה ישירה, כלומר תובנה שאדם חווה באופן ישיר ולא רק לומד באופן תאורטי. ב"דרשה על משל הנחש" הוא אומר:
"ישנם אנשים מטעים מסוימים, שרכשו מומחיות בדהמה: בדרשות, בבתי השיר ובסיפורת, בהסברים, בשירים, באמירות, בהתבטאויות, בסיפורי לידה קודמים [של הבודהה], בסיפורים יוצאי דופן ובשאלות ותשובות. למרות שהם רכשו מיומנות/מומחיות בדהמה, הם לא בחנו את המשמעות באמצעות החכמה. מאחר והם לא בחנו את המשמעות באמצעות החכמה, הם לא מגיעים להבנה [נכונה של הדהמה]".
כמו שאתה בטח מניח, לאור היכרות עם הבלוג הזה, שאני בהחלט חושבת שפיתוח החכמה מועשר על ידי לימוד תאורטי של הדהרמה. לימוד החכמה הבודהיסטית מלווה, תומך, מעשיר ומבסס את התרגול המדיטטיבי.
אגב, כשאני אומרת תרגול מדיטטיבי, אני בהחלט לא חושבת רק על תרגול פורמלי על הכרית או רק במסגרת ריטריט אינטנסיבי. אבל כאשר הלימוד מטרתו הוא רק שינון וידיעה תיאורטית ואינו מלווה בהתבוננות ישירה בטבעה של המציאות, הלימוד הופך עקר.אני חושבת שהמונח "תרגול אותנטי" הוא קצת בעייתי אבך אתה בהחלט צודק שלא רק תרגול התבוננות בשתיקה הוא התרגול האמיתי. דיפה-מה תרגלה כל רגע ורגע בדירתה הקטנה בכלכתה כאשר היא מבשלת, מנקה ומגדלת את הבת שלה. היא בעיקר לימדה נשים כמוה, שלפחות על פי הסיפורים השונים, הגיעו להבנות גבוהות מאוד. כך שתרגול בריטריט לא מתעלה מעל תרגול בבית אם התרגול בבית הוא מסור ונחוש מרגע לרגע. הרי בהקשר של הדרך הבודהיסטית, מה שחשוב זו המחויבות לנטישת הלא-מועיל (akusala) ופיתוח המועיל (kusala) ולא משנה מהו המקום בו זה נעשה ומצב החיים בו אנחנו נמצאים. אולם, אין ספק שגם דיפה מה היתה אומרת שאם אפשר לצאת לתקופות התבודדות, זה בהחלט מאוד חשוב ומאוד תומך. עם זאת, חשוב לזכור שריטריטים (כפי שאנחנו מכירים אותם במסורת הויפסנא) זו מן המצאה מודרנית, שלא ממש התקיימה בעבר (בעבר מי שרצה להתבודד הלך למערה כלשהי. לא היו ריטריטים מאורגנים עם סדר יום ומנהלת..). אני מניחה שהמקור למסגרת הזו היא שאנשים אינם מצליחים להתמסר ולהתמיד באופן עקבי לפיתוח וטיפוח של תשומת לב, איזון, חקירה וכדומה בחיי היומיום העמוסים של העולם המודרני, ומוצאים ש"נסיגה" (retreat) והתבודדות במסגרת של ריטריט מועילה, ולעיתים הכרחית, כדי להפנים את הדהרמה, וכדי לפתח ראייה צלולה (vipassana) של המציאות כפי שהיא.
הבודהה בהחלט לא לימד "ריטריטים" כפי שהם מתקיימים היום. בהתחלה בכלל לא היו מנזרים או מגורי קבע, והבודהה, כפי שציינת היה פרוש-נווד שלמיד בכל מיני מקומות והמשיך הלאה. אולם, בסוטות רבות מאוד, מתואר איך הבודהה ותלמידיו מוצאים מקום מבודד ושקט ביער כדי לתרגל במשך היום (אחרי הארוחה..), כך שתרגול מבודד ושקט כן היה חלק מסדר היום. עם זאת, תמיד היו כאלו שתרגול אינטנסיבי לא היה חלק מהדרך שלהם. אבל ללא אלו שכן, חלק חשוב מאוד בדהרמה היה נעלם, לדעתי.
לגבי ההתעוררות רק משמיעת דרשה מפיו של הבודהה, זה בהחלט קיים בסוטות, אולם צריך לזכור שעל פי התפיסה הבודהיסטית לשמוע את הדהמה מפיו של הבודהה זה בהחלט לא כמו לשמוע את הדהמה מכל אדם אחר. רבים רבים התעוררו מהר מאוד בתקופתו של הבודהה. אולי אם היה בודהה חיי בקרבנו היום, הדברים היו נראים אחרת…
אני מאוד מסכימה עם ההערה שלך שכאשר מורי דהרמה מבטלים או משמיטים חלקים מהלימוד מאחר והם אינם מצליחים להכיל (או להבין לעמוק) את הרעיונות האלה בתרגול האישי שלהם, זה דבר שיכול לגרום לרידוד הדהרמה. אולם, אני מעדיפה שמורה ילמד מהמקום בו הוא נמצא רוחנית, כלומר מרמת ההבנה שלו מאשר מהגיגי ליבו ההוזה. עם זאת, אני כן חושבת שרצוי שמורה יזכיר וידבר גם על חלקים בדהרמה שהוא עוד לא חווה במלואם, כדי לאפשר לשומעים לראות "מעבר", אל החזון האפשרי של שיחרור מוחלט.
-
לאור הדיון בתגובות אני רוצה להסב את תשומת הלב ליום תרגול בנושא קרמה שיתקיים בבית הסנגהה:
http://tovana.org.il/he/schedule/list/icalrepeat.detail/2012/08/31/4606/87/- -
תודה על ההתייחסות קרן.
אני מסכים עם ההערה שלך לגבי אלו שמצטרפים למסדרי נזירים רק בשביל להבטיח טיפול בשלבים התחתונים של הפרמידה של מסלאו. נראה לי שנפלתי בפח של "אם זה עתיק כנראה שזה אותנטי וכך צריך להיות".
שוב תודה
שחר -
קרן, אסף… אין לי שום הנחה לגבי עתיד הבודהיזם, לא אופטימית ולא פסימית. לא באסיה, לא מחוץ לאסיה ולא בכלל. אינני נביא ואינני מתיימר להיות.
התייחסתי אך ורק לכך שבפוסט שלך את מנתחת את מצבו של הבודהיזם במערב בלבד ועל בסיס ניתוח זה את מעריכה את עתידו של הבודהיזם בכלל. לא במערב אלא בכלל. המערב בפוסט שלך הפך לחזות הכל. כל שכתבתי הוא שאם רוצים להעריך מה עתידו של הבודהיזם צריך קודם כל ולפני הכל להתבונן על התהליכים שמתרחשים במדינות אסיה הבודהיסטיות ולא על המערב. לכך התייחסתי ורק לכך. בתגובות שלך השלמת במידה מסוימת את החסר כשהתייחסת למצב הבודהיזם באסיה.
ובנוגע להנחות שלכם, אני גם לא מניח מהי מהותו של הבודהיזם. טיך נאת האן ענה בתגובה לשאלה מהי מהותו של הבודהיזם שמהותו של הבודהיזם תישמר אם הוא ימשיך להשתנות. כך, גם הוא, באופן מאד אלגנטי ובודהיסטי נמנע מלעסוק בשאלה של מהות שהיא שאלה אנטי בודהיסטית בעליל. גישה זו מתחברת בעיני באופן עמוק לגישה האנתרופולוגית. אנתרופולוג טוב לא יעיז לומר לבן לתרבות בודהיסטית שחיה ויוצרת מזה מאות רבות של שנים שהוא גורם לדילול המסר הרדיקלי של הבודהיזם, בעוד שאני, שהתחלתי לתרגל מדיטציה לפני קצת יותר מעשור, יודע יותר טוב ממנו מהו הבודהיזם ושהוא בעצם לא בודהיסט שורשי. אין בדברי עד כה כדי לטעון שאותו אסיאתי הוא כן בודהיסט שורשי ואני לא, אלא רק שיש דרכים שונות לחיות חיים בודהיסטיים, בחברה בודהיסטית ובחברה לא בודהיסטית.
מן הראוי לזכור שמאות מיליוני הבודהיסטים האסיאתיים, שעל פי קנה המידה של הבודהיסטים המערביים אינם באמת בודהיסטים כי הם לא מתרגלים מדיטציה, תרמו ככל הנראה הרבה מאד לשימור הבודהיזם כדי שכיום אנו נוכל לתרגל מדיטציה. יש לזכור שלא רק הנזירים המסורים תרמו לכך אלא גם כל הקהילה שסביבם שהזינה את הנזירים כדי שאלה יתקיימו ויוכלו לתרגל, ללמוד, לשנן… הבודהיזם לא נשמר על ידי יחידים אלא על ידי תרבויות, חברות, קהילות. יהיה כתוב בטקסטים הבודהיסטים הקנוניים אשר יהיה כתוב, רעיונות ופרקטיקות לא נשמרים על ידי יחידים אלא תמיד על ידי קהילות. אין אינדיבידואל שעומד בנפרד מכל השאר ועושה מעשים בעצמו בלי תלות בדבר. אין דבר שהוא עושה שתלוי אך ורק בו. למעשה, זהו רעיון בודהיסטי יסודי. כדאי לזכור גם שהנטיה המערבית העכשווית להזניח את העבודה הקהילתית ולהדגיש את האינדיבידואל קשורה מאד בתרבות האינדיבידואליסטית המערבית שהיא דבר חדש מאד וקצר מאד מפרספקטיבה היסטורית. הרבה יותר קצר מתרבויות קהילתניות.
כך כתבתי במקום אחר בנושא זה בהסתמך על חוקרים קודמים:
בניגוד לתפיסה שמעמידה במרכז הבודהיזם את הטקסטים הקנוניים ואת המדיטציה ומזניחה את הטקסים ואת צבירת המֶרִיט, טוען חוקר הדתות טוד לואיס בקובץ מאמרים שעוסק בלימוד בודהיזם באקדמיה המערבית בת זמננו, שמרכז הבודהיזם ההיסטורי לא היה במדיטציה, בטקסטים או בנזירים, אלא דווקא בסביבה החברתית שבמסגרתה הבודהיזם התקיים לאורך מאות שנים. "טקסים, בכל החברות הבודהיסטיות, כלל לא היו 'וולגריזציה' או 'ויתור להמונים' אלא אמצעים יסודיים בפרשנות של הדְהַרְמַה ובתִרבות של הצעירים, או במונחים בודהיסטים, בעיצוב מודע ומועיל של הסְקַנְדְהות – גוף, תחושות, תפיסות, הרגלים ותודעות – של הפרטים, ובסופו של דבר בהכוונתם לבגרות רוחנית ולהתעוררות" (Lewis 2002: 47-48). באותה רוח טענה חוקרת סרי לנקית, רַנְגִ'ינִי אוֹבֶּיֶסֶקֶרֶה, שטקס הפִּירִיט (הגנה) הבודהיסטי הנפוץ, שאותו מבצעים נזירים בודהיסטים, אינו מלמד על כניעה של המיסיונרים הבודהיסטים הראשונים לפחדיהם של ההמונים מן העל-טבעי ולאמונותיהם בו, אלא מגלם יצירה מודעת ומכוונת של טקס על ידי נזירים בודהיסטים תוך התבססות על טקסטים מתוך הקנון התְהֶרַואדי (Obeyesekere 1990). גם היא קובעת שבניגוד למה שנתפס כעבודת אלילים, בודהיזם תְהֶרַואדַה מדגיש מודעות ושליטה בחושים ומכוון לשחרור האדם מאי-נחת. ברם, אף שהטקס הוא דתי ומקודש, אין חובה לקיימו, הן במובן של תזמון והן במובן של בחירת האירוע. שום איום לא מרחף מעל ראשם של המאמינים באם לא יקיימו אותו. זאת, בניגוד לטקסים חקלאיים שנתיים או טקסי חניכה שבטיים. כמו כן, רק לעתים רחוקות המשתתפים מצפים לריפוי קסום או לפתרון מיידי לבעיותיהם. לעומת זאת, מה שהטקס מספק הוא תחושה מסוימת של ביטחון. אין הוא עושה זאת בתיווך של אמונה שהטקס יביא לפתרון של בעיה, אלא דרך מסר שמה שנתפס כבעיה בהקשר מסוים, אינו בהכרח בעיה. -
ובמקום אחר כתבתי עוד על נקודה זו כך:
תחיית הבודהיזם הובילה להתהוות של הבחנה היררכית בין הבודהיזם של האליטה כ"מודרני" לזה של הכפריים כ"מסורתי" (Gombrich 1971, Tambiah 1976, Southwold 1982). מלפורד ספירו הבחין במחקר שערך בבורמה בין הבודהיזם שמנוסח בטקסטים הקנוניים לבין הבודהיזם של המוני העם (Spiro 1967, 1970). את הראשון הוא הגדיר כ"ניבּאנִי" שכן הוא כולל שאיפה לשחרור מוחלט דרך לימוד ותרגול של מדיטציה ולכן הוא נאמן לבודהיזם האותנטי. השני שכונה על ידו "קאמַטִי" תואר כגרסא מעוותת שהתפתחה מהראשונה כדי להתאימה להמונים, והוא שואף לשחרור מוגבל בלבד דרך מעשים טובים שיובילו ללידה טובה יותר. כמו כן, הוא דיווח שהאליטה הבורמזית מייחסת לעצמה את הבודהיזם הניבּאנִי ולכפריים את הקאמַטִי. על בסיס רשמים של מיסיונרים נוצריים מתחילת המאה ה-20 ביטל ספירו את הרטוריקה האליטיסטית המקומית, אולם לא כדי להעצים את הכפריים, אלא כדי להשטיח את האסיאתים כולם לכלל מרבד אחיד. לדעתו, השאיפה לשחרור מלא היא אינה אלא העמדת פנים שמאפיינת את כל החברות הבודהיסטיות של דרום-מזרח אסיה בכל הזמנים ומסתירה שאיפה לקיום נוח יותר בחיים הבאים (Spiro 1970: 77, Chapter 3; 1967: 269-270).
ריצ'רד גומבריץ' ומרטין סאות'וולד דיווחו אף הם על קיומה של הבחנה דומה בחברות בודהיסטיות אחרות. אולם בניגוד לספירו, גומבריץ' וסאות'וולד טענו שגם השאיפה ללידה טובה יותר מבוססת היטב בקנון הפּאלי ושהיחס של הכפריים למדיטציה תואם את הסוּטות (Gombrich 1971: 41-45, Southwold 1982), אשר כמו כתבים של דתות אחרות, גם הוא מאפשר מרחב פרשני (Tambiah 1976: 402). גם ההיסטוריון ג'ורג' בונד טוען שמעשים טובים כחלק אינטגראלי של הדרך המדורגת להתעוררות היא פרשנות שמעוגנת בטקסטים מוקדמים (Bond 1988: 42-43). ההבדל בין שתי השאיפות הוסבר לכן כאסטרטגיה של בידול חברתי והבניית זהות בהשראה של קולוניאליזם אירופי בחברות בודהיסטיות פוסט-קולוניאליות ולא כמבנה תרבותי קבוע (Gombrich 1971: 62-64; Southwold 1982: 150). סאות'וולד טוען שמנקודת מבטם של הכפריים, השגת נִבַּאנַה אינה בהישג ידם, שכן על פי הקנון אין הדבר אפשרי לפני שהבּודְּהַה הבא יופיע. לכן, דרך הגיונית למדי היא לשפר בהדרגה את מצבם, כדי שכאשר הבּודְּהַה הבא יופיע, הם יהיו מוכנים לנִבַּאנַה. לעומת זאת, מבחינת אנשי האליטה נִבַּאנַה יכולה להיות מושגת כאן ועכשיו, והם מדגישים את יכולותיהם האישיות (Gombrich 1971: 284). כמו כן, בעוד שהכפריים סבורים בהתאם לסוּטות שהבודהיזם כבר דעך ותולים את האפשרות לנִבַּאנַה בקשר עם דמות מופתית אשר השיגה את הנעלה מכל, בני ובנות האליטה גורסים שהבודהיזם יחזיק מעמד 5,000 שנה. -
הי יוסי, זה מצוין שאתה מרחיב את הפוסט בהתייחסות לדברים שאינם מופיעים בו, אבל אני לא מבינה מאיפה הנחת שיש לי את הנחות היסוד האלו. הרגשתי שאתה קורא בפוסט שלי את מה שאתה רוצה לקרוא, ומניח שיש לי הנחות יסוד מסויימות שאין לי, ואינן מופיעות במאמר. זה חשוב מבחינתי, כי אני בהחלט לא חושבת את הדברים שאתה מייחס לי.
הפוסט (שאינו מאמר אקדמי) מתייחס לסוגיה מאוד ספציפית שמעניינת אותי במעבר הבודהיזם למערב (ובמעט מאוד מילים..) וזה מבלי להתייחס לאספקטים נוספים (כמו אתיקה לדוגמא) ובטח מבלי להתייחס כרגע לאסיה ולתהליכים שמתרחשים בה (מה זה אסיה בכלל? האם בורמה וסרי לנקה עוברות את אותם תהליכים? האם יפן אינה שונה מטיבט באופן שהדהרמה חיה ומתפתחת..?).
כמו כן, לא כתבתי מניפסט או ניתוח של הבודהיזם המודרני, אלא התייחסתי לאספקט מאוד מסויים שגדל והולך בהתגלמות של הבודהיזם במערב, וזה מבלי להתיימר "לנתח את מצב הבודהיזם" באופן כללי.
יותר מזה, האספקט אליו התייחסתי בפוסט הוא מיוחד (כרגע) למערב ונראה שהוא רק מתעצם והולך. (אגב, כמו שציינתי למעלה, אחרי ביקור בקוריאה, אני יכולה לומר ש"טרנדים" מהמערב מגיעים גם אליה, כמו "פסיכולוגיה בודהיסטית", ומשפיעים לא מעט. מעניין איך הבודהיזם יראה שם בעוד 50 שנה).חשוב יותר, האם קראת בפוסט שכתבתי שבודהיסטים אסיאתיים אינם באמת בודהיסטים כי הם לא מתרגלים מדיטציה? האם כתבתי שרק "מדיטציה על הכרית" היא זו שמשמרת את הבודהיזם "כבודהיזם"? האם ראית בפוסט אמירה שלי שהתרבות הבודהיסטית שחיה ויוצרת מזה מאות רבות של שנים באסיה גורמת לדילול המסר הרדיקלי של הבודהיזם? ההפך, נראה שהטרנד הנוכחי במערב – של תרגול מיינדפולנס בניתוק מכל מימד אתי – יכול לגרום לדילול הדהרמה (וזה מה שהתייחס אליו גם שנטידווה להבנתי).
אולי כדאי להבחין בין שימור הבודהיזם כמסורת ותרבות לבין מה שברצוני להסב אליו את תשומת הלב: שימור והעמקת הידע שלנו על היכולת האנושית להכיר מקרוב ובאופן ישיר את התודעה והגוף, את תהליכי התודעה, טבעה והקשר שלה לגוף. אותי מעניין להתייחס לאספקט הזה, מאחר וה"בודהיזם", לתפיסתי, תרם בו באופן משמעותי לידע ולתרבות האנושית. על זה דיברתי, ועל דילול המסר הזה במערב.
אני חושבת שהיום לבודהיזם במערב יש חיים והוא מתפתח, אומנם לא במנותק מאסיה, אבל כן מבלי לראות באסיה את מרכז הכובד.האם ראית איפשהו התייחסות במאמר שלי ל"מהות" הבודהיזם?
שוב, התייחסתי לאספקט חשוב (להבנתי ותפיסתי) בדרך הבודהיסטית (הוא לא היחיד כמובן) וניסיתי להביא את תשומת הלב לחשיבות התרגול המדיטטיבי, וזה מבלי לומר שבאסיה לא מתרגלים מדיטציה…. או שה"בודהיזם" כתופעה תרבותית מצטמצם לכדי "תרגול על הכרית" (כמו שהיהדות כתופעה תרבותית לא מצטמצמת לכדי קיום מצוות).לכן, לא כתבתי, ואני לא חושבת, ש"בודהיסטים" מאסיה אינם באמת בודהיסטים כי הם לא מתרגלים מדיטציה. אנשים ונשים באסיה תרגלו וחיו את הבודהיזם בכל מיני אופנים וראו את עצמם "בודהיסטים" בכל מיני משמעויות. לא אני שאקבע מיהו "בודהיסט".
ברור גם שהרוב לא היו מתרגלי מדיטציה (וברור שגם בעתיד זה לא יהיה כך). אין (לי) בעיה עם זה, כל עוד (לטעמי) יש תמיד את מי שמשמר את האספקט החשוב הזה גם באסיה וגם במערב. אגב, בתוך הסנגהה באסיה, כל כמה דורות התעוררה תנועה שחשבה שהאספקט הזה נעלם ושיש להחיותו, מתוך התפיסה "הבודהיסטית" שתרגול מדיטטיבי אינטנסיבי, הוא חשוב ואף הכרחי להגשמת הדרך (אולי פחות משמעותי לשימור הדהרמה כמסורת תרבותית וטקסטואלית ומקור לתחושת קהילה).התייחסתי באחת התגובות לכך שבמסורת התהרוואדית, מתרגלי מדיטציה "פורמלית" היו כנראה המיעוט שבמיעוט. עם זאת, מה שכן ניסיתי לומר – ואת זה אפשר לומר על אסיה בודאות – שתמיד היה קיים אידיאל של תרגול מדיטטיבי אינטנסיבי כדרך משמעותית ומרכזית לשיחרור והגשמת התורה שלימד הבודהה, ותמיד גם היו מי ששימרו דרך זו במקביל לשימור הדהרמה באופנים אחרים. אני לא בטוחה שתפיסה זו ממש נוכחת היום במערב. מה שניסיתי לומר בפוסט, זה שאני מקווה שישארו מספיק אנשים שיתרגלו כך את הדהרמה – גם במערב – כדי שיהיה מי "שילמד, ידריך ויכוון אותנו במרחבי התודעה והלב. אם לא יהיו אנשים שיצאו למסע הזה בעתיד – להכרת צפונות התודעה, מרחביה והדרך לעבוד עם הדברים השונים שמתעוררים בה, ידעך ויעלם ידע חשוב בתרבות האנושית. ללא "פסיכונאוטים", שייצאו למסע לעומקי התודעה האנושית והאפשרויות הגלומות בה (וללא אמצעים חיצוניים), האם נוכל למצוא בעוד 100 שנים אנשים שמכירים את מפת התודעה חסרת הגבולות?"
אגב, אני חושבת שהדאגה הזו רלוונטית במובן מסוים גם באסיה, בה כל שנה יורד מספר הנזירים והנזירות, שהם אלו שבעיקר מתרגלים ומלמדים מדיטציה. במערב המצב שונה מאוד, מאחר שהבודהיזם המערבי הוא Lay-centered ולא נזירי, מה שאומר, שהזמן, האנרגיה והמאמץ שניתן לתרגול צריך להסתדר עם ענייני פרנסה ומשפחה. הדהרמה בקונטקסט הזה, היא תוספת להרבה דברים אחרים. יתר על כן, ככל שהבודהיזם מתחזק וגדל במערב, פחות ופחות אנשים מגיעים לתרגול באסיה. כך שהקשר הזה עם אסיה – כמקור השראה ותרגול – שהיה מרכזי לפני 40 שנים, מתרופף היום כאשר יש אופציה לתרגל וללמוד ליד הבית ובצורה נוחה יותר וקרובה יותר לעולם התרבותי של המתרגל. לכן חשוב שגם במערב יהיו מי שימשיכו לתרגל באופן אינטנסיבי וללמד את הדהרמה באופן שאינו מצטמצם לכדי feel good (וזה מבלי לזלזל בתחושה הזו).
ולסיום, הביקורת שלי התייחסה לפרשנות המערבית של הדהרמה ודילולה, מבלי לומר מילה על הבודהיזם באסיה והאופנים השונים בו הוא מתגלם, נשמר ושומר על הדהרמה. מבלי לומר דבר על הבודהיזם כתרבות ומסורת משמעותית לקהילות השונות באסיה.
עם זאת, אני ממש לא מסכימה עם האמירה שלך, וכבר התייחסתי אליה בתגובה למעלה, שעתידו של הבודהיזם על כדור הארץ צריך "קודם כל ולפני הכל להתבונן על התהליכים שמתרחשים במדינות אסיה הבודהיסטיות ולא על המערב." זו גישה רומנטית של אסיה שלטעמי לא רואה עד כמה הבודהיזם במערב מתפתח היום בנפרד מאסיה ובהשפעת תפיסות ותיאוריות מערביות שונות. יתר על כן, נראה לי (מתוך התבוננות פשוטה ולא מחקר, אז אנא אל תתפוס אותי במילה) שהתהוות הגומלין בין אסיה למערב אינה חד צדדית (כלומר מאסיה) ולכן ההתפתחות הדהרמה במערב חשובה לא פחות לעתיד הדהרמה בעולם. -
ראשית כל הנה לך פנינה (לטעמי) על הגעת הבודהיזם למערב:
http://www.scribd.com/doc/19649507/Saints-and-Psychopathsהאם לבודהיזם יש מהות – כן. הדהרמה. האם הדהרמה היא מהות? לא יודע.
שנית, האם את כשאת אומרת הדהרמה במערב את לא חושבת דווקא על הדהרמה בארץ?
למרות הרבה גישות שהוצאו כאן, אני חייב לציין שאם אני מסתכל על ארצות הברית, הדהרמה שם מאוד מאוד חזקה, וזאת על אף כל הבלבול כשרואים את כמות המורים העצומה ושחלקם מאוד שנויים במחלוקת. (כנראה שבלבול זה נובע בחלקו מהבדלים בתרגולים ולכן גישות של מורים שונים, וטענה של כל אחד שדווקא התרגול הזה הוא יותר דהרמה מהשני)בארץ כרגע הדהרמה עד כמה שאני יודע היא יותר באמת feel good, ואני לא רואה שינוי גישה בזמן הקרוב, וכנראה שזה קשור למזג המאוד סקפטי ציני, ומסרס שלנו בתור ישראלים.
אבל גם בארץ, אותו חקר של מיינדפולנס שאומץ בהתלהבות לדעתי יוביל אנשים, כמוך לדוג' (לא שאני חושב שאת בהכרח קשורה לזה), לדרך באמת. ותמיד יהיו אותם אנשים גם בארץ שיפיצו את הדהרמה. -
רוב המורים האלה במערב למדו במזרח לשמחתינו במזרח קימות וחיות המסורות האוטנטיות – מערבים ימשיכו להגיעה חלקם אף יקחו על אצמם חיי נזירות וחלקם נזירים או לא יחזרו למערב עם חוויות אוטנטיות ועמוקות וירעננו את השורות…
Reply
-
Early Buddhist Meditation: The Four Jhanas as the Actualization of Insight
ספר זה מציע פרשנות מחודשת של ארבע הגה'אנות וחשיבותן בדרך הבודהיסטית להתעוררות. פרשנות זאת מציעה שארבע הג'האנות הן פרי של תרגול ויפסנא ואינן תרגול נפרד של ריכוז. הספר מפרק את התהליך המדיטטיבי ומתאר תהליך זה מהאספקטים הפנומנולוגיים והפסיכולוגיים, על פי הטקסטים הבודהיסטים המוקדמים (ניקאיות).
21 comments
Comments feed for this article