רגעים

אני בבית כבר 3 שבועות. לאט לאט מתמקמת חזרה אחרי 6 שבועות של ריטריט מדיטצית ויפסנא. מאחר ובארץ אין לנו (עדיין) מרכז מדיטציה שמאפשר התבודדות לתקופה ממושכת למטרת תרגול מדיטטיבי אינטנסיבי, החלטתי לנסוע לתרגל זו הפעם השנייה במרכז נפלא שנקרא IMS (Insight Meditation Society). את מרכז המדיטציה הזה הקימו לפני 35 שנים ג'וזף גולדסטין, ג'ק קורנפילד ושרון זלצברג (כן, שלושה יהודים, שאפשר לומר שהביאו את תרגול מדיטציית הויפסנא, או בשמה המוכר עוד יותר "מדיטציית מיינדפולנס" למערב). המרכז לא רחוק מבוסטון, וממוקם באיזור כפרי בניו אינגלנד. זו הפעם ה-35 שמתקיים בו ריטריט הסתיו המסורתי, ואני הגעתי הפעם לשישה שבועות, 42 ימים של שקטותרגול מדיטטיבי מתמשך בשתיקה.

היה פשוט נפלא. האפשרות לתרגל במקום שתומך בתרגול שקט וארוך זו ברכה. זו אפשרות לראות בבהירות מרגע לרגע את טבע התודעה והגוף. לראות את השינוי הבלתי פוסק. להכיר מקרוב איך מתהווים הדפוסים שמלווים אותי, איך התודעה מגיבה, מפרשת, מתנגדת ואוחזת, אך גם נפתחת, מתרחבת ומתבהרת. השקט, הזמן הארוך בו אתה פשוט מתבונן, מאפשר לדפוסים, להתנגדויות, לפרשנויות ולסיפורים השונים שאנחנו מספרים לעצמנו, פשוט להיראות. הם הופכים פחות "דביקים". ההתבוננות, תשומת הלב הישירה, שרואה ומניחה, רואה ומניחה, מאפשרת לדפוסים, למחשבות, לתחושות ולרגשות, להופיע ולהיעלם מבלי שנעשה מהם כזה סיפור. כמה עוצמה יש בהתבוננות. בשימת לב רכה וסקרנית.

הכי יפה להגיע לניו אינגלנד בסתיו. אנשים מגיעים מכל העולם בתקופה זו של השנה לראות איך העצים משנים צבעים בצורה מרהיבה. בשבילי, השינוי החיצוני של הטבע היה כמו מראה של העולם הפנימי. העצים, כמו תודעתי וליבי, החליפו צבעים. העלים השתנו מירוק, לכתום, לאדום ולצהוב, ואז נשרו להם אט אט וכיסו את הכבישים והשבילים בשלל צבעים. גם מזג האוויר לא הפסיק להשתנות- יום אחד מעונן וסגרירי ויום אחריו השמים כחולים והאוויר קר ויבש. יום לאחר מכן הגשם ניתך בחוזקה כל היום והלילה ובבוקר שלאחר מכן השמיים שוב כחולים, ענני נוצה מרחפים להם והשמש שוב מלטפת. השינוי החיצוני הזה שיקף את השינוי הבלתי פוסק בעולמי הפנימי. במשך 6 שבועות התבוננתי פנימה והחוצה והארעיות היתה כל כך ברורה. תודעתי וליבי, ממש כמו ניו אינגלנד בסתיו, החליפו גוונים וצבעים ללא הרף.

סדר היום שלי כלל מעט מאוד: ישיבה, הליכה, ישיבה, אכילה, מנוחה, ישיבה, הליכה, ישיבה ושינה. ההתכוונות הפנימית בריטריט היא להיות בתשומת לב: לשבת בתשומת לב, לעמוד בתשומת לב, לאכול בתשומת לב, לצחצח שיניים בתשומת לב לנקות שירותים בתשומת לב.

תשומת לב (sati בפאלי ו-mindfulness באנגלית) זו איכות מרכזית בדרך הבודהיסטית. פיתוח וטיפוח של תשומת לב, קשב ומודעות, מונחת בבסיס התרגול המדיטטיבי שלימד הבודהה. תשומת לב למה שמתרחש מרגע לרגע, מאפשרת ראייה בהירה של הגוף, הלב והתודעה, של ההתכוונות הפנימית, של הדפוסים, הנטיות וההתניות. כשרואים, כשיודעים באופן ישיר את העולם הפנימי, אפשר לראות גם איך לא להשתעבד, איך להיות עם כל מה שמתרחש בגופנו, ליבנו ותודעתנו, אך חופשיים מהזדהות טוטאלית עם הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו, חופשיים מדפוסי התגובה הרגילים שלנו שמתנגדים למה שאינו נעים ואוחזים ומשתוקקים לנעים. תשומת לב היא המפתח (אם כי לא הדרך כולה) ליכולת שלנו להיות עם הכל, באופן מלא. לחוות במלואם את הלא נעים והנעים, חופשיים מאחיזה, מהכאב שבהתפוגגות הנעים, ומהופעתו של הכואב.

המטרה אינה חוויה מסויימת, מצב תודעה מסוים, כי אם אימון בלהיות חופשיים בתוך כל מה שפוגש אותנו: פנימית וחיצונית. אימון בלהיות חופשיים מדפוסי תגובה שגורמים לנו ולאחרים סבל; דפוסי תגובה שנובעים מתוך התנגדות, השתוקקות, כאב ובורות.

כמה פשוט. כמה לא קל.

התאמנתי בפשטות. אז כשהלכתי, פשוט הלכתי, וכשישבתי, פשוט ישבתי, כשאכלתי, פשוט אכלתי, וכששמעתי, ראיתי וחשתי פשוט שמעתי, ראיתי וחשתי. רגע אחרי רגע אחרי רגע. כך, עם הדברים כמו שהם, נזכרת מרגע לרגע שאין באמת במה לאחוז; נזכרת לראות, לחוש, לדעת, לשמוע ולהרגיש, בלי להוסיף או לגרוע דבר.

לא פשוט, מאוד פשוט.

איזו עוצמה ורכות יש בנוכחות מלאה ויציבה עם הדברים כפי שהם. תרגול של תשומת לב מחזיר אותנו לנוכחות מלאה וישירה עם המציאות כפי שהיא עכשיו, ברגע זה. זו איכות של נוכחות פשוטה, ישירה, יודעת אך לא אוחזת. איכות שמאפשרת לנו להיות במגע ישיר עם המציאות כפי שהיא מתהווה. להיות עם כל חוויה, נעימה או לא נעימה, מבלי לתת לדפוסים הלא בריאים להוביל, לשלוט.

כשהנוכחות מלווה בסקרנות וחקירה, כל רגע הוא חדש. אף רגע אינו דומה לאחר. המציאות זורמת ומתחדשת- מחשבות, רגשות, תחושות, קולות, מראות, ריחות וטעמים, עולם שלם לראות, לחוש ולהכיר מקרוב. לראות את התנועה הבלתי פוסקת הזו של המחשבות, הרגשות והתחושות. איפה ה"אני" בכל זה?

Insight Meditation Society

אז עכשיו אני בבית, מנסה להביא את האיכות של תשומת לב לפעילות היומיומית. להיות בתשומת לב ברגע ההתעוררות בבוקר, כשאני הולכת ברחוב, כשהקפה גולש במורד הגרון. תשומת הלב בבית אינה מקיפה ומלאה כמו בריטריט, בו החיים פשוטים הרבה יותר והשקט משמש תמיכה להתבוננות הפנימית. אבל כ"בעלת בית", תקופות התבודדות ארוכות או קצרות, נועדו לתמוך בחיי היומיום המלאים, להוות בסיס לחיים מודעים יותר, רגישים יותר, שמחים ומסופקים יותר. הדרך והאימון ממשיכים גם בבית, עם חקירה של שאלות "ותיקות" ושאלות "חדשות".

האימון והחקירה הפנימית שלי מופנים לשאלה איך חיים מלאים בעשייה ודיבור יכולים להיות פשוטים יותר? לחקירה בדבר האופן בו אני מתייחסת לדברים השונים שפוגשים אותי ביומיום: מה מערכת היחסים שלי עם המציאות המשתנה? האם אני יכולה לעשות, לפעול, לכתוב ולדבר מבלי להעמיס על הפעולות ציפיות ודרישות? האם אני יכולה לתכנן דברים לעתיד מבלי להיצמד לתוכניות? להשאר גמישה למרות השינויים שהמציאות מביאה? האם אני יכולה להניח למחשבה "זה צריך להיות כך או אחרת"?

האם אני יכולה לקבל את הרגעים הלא נעימים? איך אני מרפה, באמצעה של סיטואציה לא פשוטה, מרגשות של התנגדות? איך אני משחררת את תחושת הכיווץ? האם אני יכולה להיות בתשומת לב ברגעים בהם נדמה ששום דבר לא קורה? האם אני יכולה פשוט לשבת, מבלי לגשת למחשב כדי לבדוק את האימייל (בפעם ה-100) או לקרוא משהו מעניין? האם אני יכולה להיות בשלווה עם הצפירות החוזרות ונשנות מהרחוב? איך קולות הרחוב יכולים פשוט להישמע? האם ביומיום המלא והעסוק, אני מזהה רגעים של שקט וסיפוק? איך אני מטפחת רגעים כאלו?