שלושה סוגי חכמה

בהקשר הבודהיסטי, התפיסה הדיכוטומית בין ידע וחוויה, בין לימוד תיאורטי וחכמה אינטואיטיבית היא ברובה תוצר של התקופה המודרנית. במסורת הבודהיסטית, לימוד הדהמה (הלימוד התיאורטי של תורת הבודהה) מעולם לא נתפס כפעילות אינטלקטואלית המופרדת מחקירת החוויה וההתנסות הסובייקטיבית.

נכון יהיה לומר שיש מסורות בודהיסטיות ששמו דגש רב יותר על לימוד תיאורטי בעוד מסורות אחרות שמו את הלימוד במקום פחות מרכזי. עם זאת, התרגול המדיטטיבי לא היה "אנטי-אינטלקטואלי" כפי שהוא הפך במערב (ואפשר כמובן להבין מדוע זה קרה).
הלימוד התיאורטי של הדהמה (בשונה מרוב רובה של הפילוסופיה המערבית) מכוון לחקירת החוויה וההתנסות הסובייקטיבית: התהוותה, טבעה, העונג והחיסרון שבה, והאפשרות לשחרור התודעה. הלימוד הבודהיסטי נותן לנו כלים לחקור את הגוף והתודעה באופן מעמיק. הוא נותן מפה ברורה של העולם המנטלי, כדי שנוכל לראות עולם פנימי זה באופן ברור יותר בזמן האימון המדיטטיבי.

המסורת הבודהיסטית התהרוואדית אף חילקה את הדרך הרוחנית לשלושה נדבכים: "פַּרִיַטי"- השלב התיאורטי של הלימוד, "פַּטיפַּטי"- השלב המעשי הכולל תרגול ואימון מדיטטיבי ו"פַּטיוֵדְהַה"- שלב ההגשמה המוחלטת המבוסס על שני הנדבכים הקודמים.

ב- Sangiti Sutta אותה דרשה המלאה ברשימות שונות (שאותה הזכרתי כאן), מחלק הבודהה את החכמה (פַּנְיַא) לשלושה סוגים:

"חכמה הנובעת ממחשבה.

חכמה הנובעת מהקשבה.

חכמה הנובעת מאימון מדיטטיבי".[1]

הדבר הראשון שעולה מתוך רשימה זו, הוא שישנם סוגים שונים של חכמה. המונח פַּנְיַא במסורת הבודהיסטית, אינו מציין "ידע", כי אם חכמה משחררת. תובנה לגבי טבעם של התופעות, התהוות החוויה והדרך להפסקת אי הנחת, הכאב והסבל. חכמה מסוג זה, כפי שברור מרשימה זו, יכולה לנבוע גם ממחשבה והרהור, גם מלימוד תיאורטי המבוסס על הקשבה למורה, וגם כמובן מתוך האימון המדיטטיבי.

מעניין כי "החכמה הנובעת ממחשבה" מופיעה ברשימה זו לפני "החכמה הנובעת מהקשבה". אני חושבת שנדרש כאן הסבר קצר.

בהקשר הבודהיסטי, "חכמה הנובעת ממחשבה" מתייחסת לחכמה הנובעת מתוך מחשבה והרהור אישי.

"חכמה הנובעת מהקשבה", לעומת זאת, מתייחסת באופן ישיר לחכמה המתעוררת ומתגשמת מתוך שמיעה של הדהמה; מתוך הקשבה ולימוד של התורה הבודהיסטית. בהקשר הבודהיסטי, לימוד הדהמה מתוך הקשבה למורה זה או אחר מעוררת השראה רבה ומבססת את התירגול המדיטטיבי. בתקופתו של הבודהה, לא כתבו את התורה, מאחר וזו הייתה תרבות אוראלית. את הדהמה ניתן היה ללמוד רק על ידי שמיעה (suta) ולמידה בעל פה. אם כך, "חכמה הנובעת מתוך הקשבה" היא חכמה המתעוררת ומתממשת מתוך הקשבה ולימוד של מה שמעורר השראה. לימוד שנותן כלים אפקטיביים לשחרור מאי הנחת הכאב והסבל ולפיתוח איכויות הלב.

לסיכום, חשוב להבין כי הלימוד בקונטקסט הבודהיסטי אינו לימוד שמטרתו צבירת ידע או "העמסת יתר" על התודעה. הלימוד משתמש בחוויה ובהתנסות האישית על מנת לחקור את הדהמה, ואילו הלימוד התאורטי של הדהמה נועד כדי שנוכל להעמיק את חקירת החוויה וההתנסות. הלימוד הוא אמצעי להעמקת התרגול המדיטטיבי.

אני יכולה לומר מניסיוני האישי, שלימוד טקסטים בודהיסטים, כשהמטרה העיקרית והראשית היא לעבור טרנספורמציה תודעתית, משלים את האימון המדיטטיבי ומעמיק אותו. יש משהו מעורר השראה בקריאה ישירה של דברי הבודהה (ומורים אחרים). לימוד הדהמה באופן הזה ובהתכוונות הזו, לימוד המלוּוה באימון מדיטטיבי, מעשיר את התרגול ומפתח את שלושת סוגי החכמה.

[1]