תרגומים

הסוּטוֹת הן טקסטים עתיקים, דרשות הנושאות את מילותיו של הבודהה. הן פורסות בפנינו את מה שגילה על מקור אי הנחת, הכאב והסבל ועל הדרך לשחרור מהם. 
הסוּטוֹת נוצרו מתוך הבנה עמוקה ואינטימית של המציאות הפנימית האנושית ולכן הקריאה הישירה בהן, ההירהור והתרגול המדיטטיבי המתלווים אליהן, מיועדים לעורר טרנספורמציה תודעתית – מחיים של אי-נחת, חרדה, פחד, שנאה, אשליה, תשוקה וסבל  – לחיי ערות וחופש. קריאה ישירה מאפשרת הצצה אישית לעולם רוחני, עמוק ועשיר, מהווה מקור השראה ומספקת כלים אפקטיביים לטיפוח ופיתוח של מודעות, שלווה, חוכמה, שמחה ואיזון נפשי
                     


"כשם שלאוקינוס יש טעם אחד: טעם המלח
כך גם לדהמה ולדרך האימון יש טעם אחד: טעם החופש"
AN IV.203

 

הדרשה על הניבּאנה

nibbanasuttam

(SN IV.251-2)

פעם אחת שהה המכובד סַאריפּוּטַה במַגַדְהַה בכפר ששמו נַאלַקַה. שם, ניגש אל המכובד סאריפוטה הפרוש גַ'מְבּוּקְהַאדַקַה ובירך אותו לשלום. לאחר החלפת הברכות הידידותיות ושיחת הרעים, התיישב הפרוש גַ'מְבּוּקְהַאדַקַה לצידו של המכובד סַאריפּוטַה ושאל אותו:

"החבר סַאריפּוטַה, נאמר: 'ניבּאנה, ניבּאנה'. מהי ה'ניבּאנה'?"

"חבר, על קץ התאווה, קץ השנאה וקץ הבלבול, על כך נאמר 'ניבּאנה'."

"האם ישנה דרך, האם ישנו תרגול שבאמצעותו אפשר להיווכח באופן ישיר בניבּאנה?"

"ישנה דרך, ישנו תרגול שבאמצעותו אפשר להיווכח באופן ישיר בניבּאנה."

"מהי הדרך, מהו התרגול שבאמצעותו אפשר להיווכח באופן ישיר בניבּאנה?"

"הדרך האצילה בעלת שמונת הנתיבים היא התרגול שבאמצעותו אפשר להיווכח באופן ישיר בניבּאנה, לאמור, ראייה נכונה, כוונה נכונה, דיבור נכון, פעולה נכונה, אורח חיים נכון, מאמץ נכון, מודעות נכונה וסמאדהי נכון.
באמצעות דרך זו ותרגול זה, אפשר להיווכח באופן ישיר בניבּאנה."

"דרך זו היא מצוינת, חבר, תרגול זה הוא מצוין, בכדי להיווכח באופן ישיר בניבּאנה. זה גם מספיק, החבר סאריפּוּטַה, בשביל [לפתח] עירנות.

.

מתוך הדרשה הגדולה על סיפורי חיי [הבודהות] 

Mānāpadānasuttam
DN II.49-50

אז המבורך וִיפַּסִי, הארהנט, הבודהה הער בשלמות, פרט לקהילת הנזירים את כללי התרגול כך:

"סבלנות ואיפוק הם הסגפנות הנעלה ביותר.
'הנעלה מכל היא הניבאנה' אומרים העֵרים.
מי שפוגע באחרים אינו פרוש [אמיתי],
מי שמכאיב לאחרים אינו סגפן [אמיתי].

להימנע מלעשות רע, להתחייב לעשות טוֹב
ולטהר את התודעה –  זו תורתם של העֵרים.

לא להעליב, לא לפגוע,
להיות מרוסן בהתאם לכללי התרגול,
לאכול במתינות,
[למצוא] מקום מגורים מבודד
ולהתמסר [לפיתוח וטיפוח של] מצבי תודעה נעלים –
זו תורתם של העֵרים."

.

הדרשה על הנטייה החבוּיה להשוואתנות

Mānānusayasuttam
SN II.252      

בּסַאוַטְהי. שם ראהוּלה המכוּבד ניגש אל המבוֹרך, ולאחר שבּירך אותו לשלום התיישב לצידו. לאחר שהתיישב לצידו, אמר ראהוּלה המכוּבד למבוֹרך:      

אדוני, איך חדלו לחלוטין יצירת-[תחושת]-האני, יצירת-[תחושת]-השלי והנטייה החבוּיה להשוואתנות, ביחס לגוף הזה עם ההכרה הזו וביחס לכל האובייקטים החיצוניים, אצל זה שיודע ורואה?      

ראהוּלה, תהיה אשר תהיה הצורה הגשמית, בהווה, בעתיד ובעבר, [צורה גשמית] חיצונית או פנימית, גסה או עדינה, נחותה או נעלה[1], קרובה או רחוקה – יש לראות את כל [סוגי] הצורה הגשמית כהוויתם, באמצעות חכמה הולמת: 'זה לא שלי, זה אינו אני, זה לא העצמי שלי'.     תהיה אשר תהיה התחושה, בהווה, בעתיד ובעבר, [תחושה] חיצונית או פנימית, גסה או עדינה, נחותה או נעלה, קרובה או רחוקה – יש לראות את כל [סוגי] התחושה כהוויתם, באמצעות חכמה הולמת: 'זה לא שלי, זה אינו אני, זה לא העצמי שלי'.    

תהיה אשר תהיה התפיסה וההמשגה, בהווה, בעתיד ובעבר, [תפיסה והמשגה] חיצונית או פנימית, גסה או עדינה, נחותה או נעלה, קרובה או רחוקה – יש לראות את כל [סוגי] התפיסה וההמשגה כהוויתם, באמצעות חכמה הולמת: 'זה לא שלי, זה אינו אני, זה לא העצמי שלי'.    

יהיו אשר יהיו הנטיות וההתניות, בהווה, בעתיד ובעבר, [נטיות והתניות] חיצוניות או פנימיות, גסות או עדינות, נחותות או נעלות, קרובות או רחוקות – יש לראות את כל [סוגי] ההתניות והנטיות כהוויתם, באמצעות חכמה הולמת: 'זה לא שלי, זה אינו אני, זה לא העצמי שלי'.    

תהיה אשר תהיה ההכרה, בהווה, בעתיד ובעבר, [הכרה] חיצונית או פנימית, גסה או עדינה, נחותה או נעלה, קרובה או רחוקה – יש לראות את כל [סוגי] ההכרה כהוויתם, באמצעות חכמה הולמת: 'זה לא שלי, זה אינו אני, זה לא העצמי שלי'.    

ראהוּלה, כך חדלו לחלוטין יצירת-[תחושת]-האני, יצירת-[תחושת]-השלי והנטייה החבוּיה להשוואתנות, ביחס לגוף הזה עם ההכרה הזו וביחס לכל האובייקטים החיצוניים, אצל זה שיודע ורואה.         


[1]  יתכן וכאן הכוונה לצורה גשמית של בני האדם ושאר היצורים הנמצאים בעולם הנאות החושים (kàma-àvacara או kàma loka), לעומת סוג הצורה/חומר הקיים בעולמות החומר המעודן (rupa loka).    

.

מתוך "הדרשה על לילה יחיד ונשגב"

Mahakaccanabhaddekarattasuttam
MN III.193

"אין לנהות אחר העבר, גם לא לערוג אל העתיד;        

שכן העבר עבר ואילו העתיד עדיין לא הגיע.        

החכם רואה בבהירות את רגע ההווה,        

מטפח אותו בנחישות וללא רתיעה.        

המאמץ צריך להעשות היום,       

שכן מי יידע האם מחר יבוא המוות?       

הרי אין הסכם עם המוות אשר לו צבא גדול.        

כך, זה המתרגל בשקדנות ובהתמדה לילה ויום,        

הוא אשר לו לילה יחיד ונשגב        

ומתואר כחכם השלו."[1]        


 


 [1]  קטע קצר זה מתוך דרשה ארוכה יותר, מתאר את פיתוח הויפסנא. המשמעות של המונח "ויפסנא" היא "ראייה צלוּלה" או "ראייה בהירה". "ראייה צלולה" של מה? ראייה צלולה של המציאות כמות שהיא, ראייה בהירה של רגע ההווה.

 

.

הדרשה על מטרת [הדרך הרוחנית]

kimatthiyasuttam
SN IV.253-4 

החבר סאריפּוּטַה,[1] מה המטרה שלשמה קיים התרגול הרוחני תחת [הדרכתו] של הפרוש גוֹטמה?                

חבר, התרגול הרוחני תחת [הדרכתו] של המבורך, קיים למען הבנה מלאה[2] של אי-הנחת, הכאב והסבל.                 

חבר, האם ישנה דרך, האם ישנו תרגול, שבאמצעותו אפשר להבין באופן מלא את אי-הנחת, הכאב והסבל?                    

חבר, ישנה דרך, ישנו תרגול, שבאמצעותו אפשר להבין באופן מלא את אי-הנחת, הכאב והסבל.                 

מהי הדרך, מהו התרגול, שבאמצעותו אפשר להבין באופן מלא את אי-הנחת, הכאב והסבל?                 

חבר, הדרך האצילה בעלת שמונת הנתיבים היא התרגול שבאמצעותו אפשר להבין באופן מלא את אי-הנחת, הכאב והסבל, לאמור, ראייה נכונה, כוונה נכונה, דיבור נכון, פעולה נכונה, אורח חיים נכון, מאמץ נכון, מודעות נכונה וסמאדהי נכון.                  

חבר, באמצעות דרך זו ותרגול זה, אפשר להבין באופן מלא את אי-הנחת, הכאב והסבל.            

דרך זו היא מצוינת, חבר, תרגול זה הוא מצוין, על מנת להבין באופן מלא את אי-הנחת, הכאב והסבל.  זה גם מספיק, החבר סאריפּוּטַה,  בשביל [לפתח] עירנות.                         


[1]  דרשה זו היא תיעוד של שיחה בין הפרוש ג'מְבּוּקְהַאדַקַה ואחד מתלמידיו החשובים והחכמים של הבודהה, הנזיר  סאריפּוּטַה.                 

[2]  השאלה היא מהי "הבנה מלאה" של אי הנחת, הכאב והסבל? נראה כי סאריפּוּטַה בעצם מסביר לג'מְבּוּקְהַאדַקַה כי מטרת התרגול הרוחני תחת הדרכתו של הבודהה היא הבנה מלאה וישירה של אחד ממאפייני הקיום האנושי: דוקהה (dukkha). למונח דוקהה בהגות הבודהיסטית יש קשת של משמעויות, מ"אי-נחת" ו"חוסר שביעוּת רצון" ועד "כאב" ו"סבל". "הדרשה על דוקהה" מחלקת את אי נחת, הכאב והסבל לשלוש: (1) מצב של אי-נחת, כאב וסבל שנגרמים מכאב פיזי ונפשי (dukkha-dukkhatà). (2) מצב של אי נחת, כאב וסבל שנגרמים משינוי (הפסקתו של הנעים). (3) מצב של אי נחת, כאב וסבל שנגרמים מכך שהתופעות הן מותנות, מתהוות ונעלמות (sankhàra-dukkhatà). SN IV.259). נראה כי הבנה ישירה ומלאה היא הבנה כי יש אי נחת, כאב וסבל כאחד ממאפייני הקיום (האמת הראשונה), יחד עם הבנת מקור אי הנחת, הכאב והסבל (האמת השנייה). התרגול והאימון באמצעות שמונת הנתיבים (האמת הרביעית), יובילו אל הפסקת הדוקהה, מטרת הדרך הבודהיסטית (האמת השלישית).             

 ..

מתוך "הדרשה על העידון"

AN II.18

"ישנם ארבעה סוגים של עידון [הידיעה]:

הוא אשר יודע את הגוף בצורה עדינה,
[יודע] איך מתהוות התחושות,
מאיפה מופיעה התפיסה ולאן היא נעלמת,
הוא אשר יודע את הדפוסים המנטליים (סנקהארות) כאחר, כסבל (דוקהה) וכלא-אני,
הוא הנזיר שרואה כהלכה,
שקט, מתענג בשלווה.
מאחר והכניע את מארה וצבאו,
זה הגוף האחרון אותו ישא."

.

הדרשה השנייה על הניבַּאנַה

 Dutiyanibbānasuttam

Ud 8.2 PTS 80 

כך שמעתי, פעם אחת שהה המבוֹרך בחורשת גֶ'טָה, בגנו של אֲנַאטְהַפּינְדיקַה בּקרבת סַאוַטְּהי. באותו הזמן, לימד, שימח, הפעים והלהיב המבוֹרך את הנזירים בשיחת דְהַמַּה בנוגע לניבַּאנַה [1]. נזירים אלו, מוכנים ומזומנים להבין את המשמעות, מיקדוּ וריכזו את תודעתם כל כולה בדבריו, קשוּבים לשמוע מפיו את הדְהַמַּה.    אז, לאחר שהמבוֹרך נוכח לדעת על התעניינות [הנזירים], הוא השמיע באותה ההזדמנות את האימרה הבאה:                        

קשה לראות את זה שהנטייה נעדרת ממנו[2] –       

אכן, אין זה קל לראות את האמת;          

זה שיודע,         

חצה מעבר לההישתוֹקקוּת,  

לזה שרואה,     

אין דבר[3].                                                       

          


[1]  במסורת הבּוּדהיסטית ישנה הבחנה בין ’ניבּאנה עם שארית‘ (sa-upadisesa nibbana) ו’ניבַּאנַה בלי שארית‘ (an-upadisesa nibbana), מה שבטעות מזוּהה לעיתים כ’נִבַּאנַה‘ וְ’פּרינִבַּאנַה. אלא שהמילה פַּריניבַּאנַה יכולה להופיע בהקשר של שני סוגי הניבּאנה (עם שארית ובלי שארית).                        

[2]  הפרשנות של מסורת התְהֶרַוַאדַה מסבירה ש"הנטייה" (נַטַה) זו ההישתוקקות (טַנְהַא). כלומר, ההשתוקקות אחר אובייקטים שנראים לעין, אחר הנאות החושים ואחר הקיום. המצב בו אין נטיות מסוג זה, הוא מצב בו לא מתרחשת התנועה המנטלית הבלתי פוסקת לעבר מה שנעים לנו והסלידה ממה שאינו נעים לנו. לכן "חסר הנטייה", זו הניבַּאנַה. [UdA 393].                          

[3]  תשוקה (רַאגַה), בלבול (מוֹהַה) ושנאה (דוֹסַה) הם מה שנקרא "דבר"/"משהו" (kincana). באדם שהשתחרר לחלוטין (אֲרַהַנְט), מצבי תודעה אלו אינם מתעוררים שוב, ולכן "אין לו דבר" (a-kincana). כך מסביר הבודהה: "תשוקה היא משהו, שנאה היא משהו, בלבול הוא משהו. בנזיר שסילק את כל המכתימים (אַסוַא), התשוקה, השנאה והבלבול לא יתהוו עוד בעתיד; הם חוסלו לחלוטין, נקטעו ונעקרו מהשורש כמו דקל שנגדע" [MN I.298].        

.                  

הדרשה על סֵלַא 

Selāsuttam
SN I.134  

בּסַאוַטְהי. בבוקר, הנזירה סֵלַא התלבשה ולקחה את הגלימה החיצונית והקערה ונכנסה לסַאוַטְהי לאיסוּף האוכל. לאחר ששוטטה בּסַאוַטְּהי ואספה אוכל, חזרה לאכול את הארוחה היומית[1]. לאחר הארוחה שמה פעמיה לחורשת ’האיש העיוור‘ לתירגול היומי. לאחר שנכנסה לחורשה, התיישבה הנזירה סֵלַא מתחת לעץ אחד כדי לתרגל. אז ניגש אליה מָארַה המרוּשע[2], בבקשו לעורר בה פחד, בּהלה וקהוּת-חוּשים ולערער את הריכּוּז שלה. לאחר שניגש אליה, פנה אליה מָארַה בשיר:                                     

"על ידי מי נוצרה דמוּת זו?
היכן יוֹצרה של דמוּת זו?
היכן נוֹצרה הדמוּת?
לאן היא תיעלם?"                                  

בדעתה של הנזירה סֵלַא עלתה השאלה: ’מי הוא זה המדקלם את השיר הזה, אדם או שֵד‘? אז התעוררה [המחשבה] הזו אצל הנזירה סֵלַא: ’זהו מָארַה המרוּשע המדקלם את השיר הזה, משום שהוא מבקש לעורר בי פחד, בּהלה וקהוּת-חוּשים, ולערער את הריכּוּז שלי‘. לאחר שהבינה הנזירה סֵלַא שזהו מָארַה המרוּשע, היא ענתה לו בבית שיר:                                   

"הדמוּת הזו לא נוצרה מעצמה,
והצער הזה לא נוצר על ידי אחר.
מוּתנה בסיבּה זה התהווה, בעקבות התפרקוּת הסיבּה זה ייעלם.
כשם שזרע שנזרע בשדה, צומח תודות לאיכוּת האדמה והלחוּת.
כך גם המִצְרַפים[3], היסודות וששת בּסיסי החוּשים האלו;
מוּתנים בסיבּה הם התהווּ,
בעקבות התפרקוּת הסיבּה הם ייעלמו‘.                                  


אז מָארַה המרוּשע הבין, ’הנזירה סֵלַא מכּירה אותי‘ ונעלם משם עצוּב ומיוּסר.                                     


 [1]  לפי חוקי הנזירוּת (vinaya), על הנזירים/נזירוֹת לאכול את ארוחת הצהרים כארוחה האחרונה של היום. יש להימנע מלאכול בערב [MN I.345]. החוק הזה נקבע בגלל שתי סיבות: 1. נזירים שיצאו לאסוף אוכל בשעת החשיכה נקלעו לכל מיני צרות. 2. הבודהה לא רצה שבעלי הבתים יצטרכו להכין אוכל לנזירים גם בשעות הערב. בנוסף, הבּודהה התייחס לאכילה לא מבוּקרת כמכשול לתירגול המדיטטיבי [ראה AN III67-8].                                      

 [2]  מָארַה מופיע בטקסטים הבּוּדהיסטים בשני אופנים. הוא ניתפס כהתגלמות כוחות התודעה המפתים, המבוּלבּלים, מלאי הספקות וההשקפות המוּטעות, וגם כיצור אמיתי ומרוּשע, המנסה להסית את הבּוּדהא ותלמידיו מהדרך הרוחנית. מעניין לציין ששלושת בנותיו של מָארַה נקראות בשמות שאינם מקוּבלים לנשים בתרבות ההודית ושמייצגים באופן ברור את האלמנטים הלא-מועילים בתודעה: טַנְהַא, ’השתוֹקקוּת‘, רַאגָה, ’תשוּקה‘, ואַרָטי, ’סלידה‘ [ראה Sn 835].                                      

 [3]  על פי התפיסה הבודהיסטית, האדם מורכב מחמישה מִצְרַפים (panca-kkhandha): גוף, (2) תחוּשה או הרגשה, (3) תפיסה וזיהוי, (4) נטיות והתניות ו(5) הכּרה.                                       

                                       

הדרשה בדבר חציית השטפון

Oghataramsuttam
SN I.1  

כך שמעתי. באחד הימים שהה המבורך בחורשת גֶ'טָה, בפארק של אָנַאטְהַפּינְדיקָה בסַאוַטְהִי. באותו העת, יצור שמיימי בעל יופי וזוהר שאין כמותם, האיר את חורשת ג'טה כולה, ולאחר מכן ניגש אל המבורך. לאחר שהוא ניגש אליו, בירך אותו ונעמד לצידו האחד, פנה אליו אותו יצור שמיימי ואמר:                           

"אדוני היקר, איך הצלחת לחצות את השיטפון?"[1]

"מבלי להשתהות ומבלי לדחוף בכוח, כך חציתי את השיטפון."

"אבל איך אדוני היקר, מבלי להשתהות ומבלי לדחוף בכוח, חצית את השיטפון?"

"חבר, כאשר עמדתי מלכת, שקעתי.
כאשר דחפתי בכוח, נסחפתי."
"כך חבר, מבלי להשתהות ומבלי לדחוף בכוח,
חציתי את השיטפון."                                       

 [אז אמר היצור השמיימי]:                                       

"סוף כל סוף, אני רואה ברהמין שלֵו לגמרי.
שמבלי להשתהות ומבלי לדחוף בכוח,
חצה מעבר להיצמדות לעולם."

כך אמר אותו יצור שמיימי, והמורה אישר.                                       

אז אותו יצור שמיימי [חשב]: "המורה אישר [את דברי]", לכן בירך את המבורך לשלום ובעודו שומר את המבורך לימינו, נעלם משם.                                       

                                    


 [1] המונח ogha, שתירגמתי כ"שיטפון " עבר התפתחות מסויימת כבר בדרשות הבודהה עצמן. בסוטה ניפּאטה (Sutta Nipata), המונח "אוֹגְהַה" מתייחס לכל אותם מצבי תודעה שסוחפים את האדם הרחק מהשיחרור [ראו לדוגמא Sn 173, 219,1059]. מאוחר יותר, הבודהה מונה ארבעה סוגי "שיטפונות": הנאות החושים, [התשוקה] להתהוות, השקפה ואי-ידיעה/בורות. [ראו לדוגמא SN V.59 ו- DN III.230].                                       

                                         

הדרשה לרוהיטסה

Rohitassasuttam
AN II.47  

כך שמעתי, באחת הפעמים בהן שהה המבוֹרך בחורשת גֶ'טָה, בגנו של אֲנַאטְהַפּינְדיקַה בּקרבת סַאוַטְּהי. כשהלילה התקרב לסיומו, רוֹהיטסה, בנו של יצור שמיימי, ניגש אל המבורך כשהוא ממלא באור את החורשה כולה בהופעתו הזוהרת. לאחר שניגש אל המבורך ובּירכו לשלום, הוא נעמד בצידו האחד ואמר: "אדוני, האם אפשר על ידי הליכה, לגלות, לראות או להגיע אל סוף העולם, המקום בו לא נולדים, לא מזדקנים, לא מתים, לא עוברים לעולם הבא ולא נולדים מחדש?" "חבר", [אמר המבורך לרוֹהיטסה], "אני אומר, כי אי אפשר על ידי הליכה, לגלות, לראות ולהגיע אל סוף העולם, המקום בו לא נולדים, לא מזדקנים, לא מתים, לא עוברים לעולם הבא ולא נולדים מחדש".                                       

 "כמה נפלא אדוני" [ענה רוהיטסה], "כמה יוצא דופן אדוני! עד כמה זה בוטא היטב על ידי המבורך: 'אני אומר, כי אי אפשר על ידי הליכה, לגלות, לראות ולהגיע אל סוף העולם, המקום בו לא נולדים, לא מזדקנים, לא מתים, לא עוברים לעולם הבא ולא נולדים מחדש'.                                       

 בעבר אדוני, הייתי חכם בשם רוֹהיטסה, בנו של איש כפר שלו כוחות מיוחדים, המסוגל לנוע בשמיים. אז אדוני, מהירותי היתה כְּשל קַשָת מיומן ומנוסה, שידיו מיומנות והוא מומחה בקשתוּת אשר מסוגל לירות חץ קל ללא קושי לעבר צילו של עץ הפלמירה[1]. הצעד הארוך שלי נראה כאילו הוא [משתרע] מהאוקינוס המזרחי ועד לאוקינוס המערבי. אז אדוני, התעוררה בי, בעל מהירות כזאת וצעד ארוך המשאלה: 'אני אגיע אל סוף העולם על ידי הליכה'.                                       

 וכך אדוני, עם תוחלת חיים של מאה שנה, חייתי במשך מאה שנה והלכתי [אל סוף העולם] במשך מאה שנה. זאת, מלבד [הזמן] שבו טעמתי, אכלתי, סעדתי ושתיתי, עשיתי את צרכיי, הטלתי את מימיי והרחקתי את העייפות באמצעות שינה. אבל לא הגעתי אל סוף העולם ומתתי באמצע הדרך. כמה נפלא אדוני, כמה יוצא דופן אדוני! עד כמה זה בוטא היטב על ידי המבורך: 'אני אומר, כי אי אפשר על ידי הליכה, לגלות, לראות ולהגיע אל סוף העולם, המקום בו לא נולדים, לא מזדקנים, לא מתים, לא עוברים לעולם הבא ולא נולדים מחדש'".                                       

 "חבר", [אמר המבורך לרוֹהיטסה], "אני אומר, כי אי אפשר על ידי הליכה, לגלות, לראות ולהגיע אל סוף העולם, המקום בו לא נולדים, לא מזדקנים, לא מתים, לא עוברים לעולם הבא ולא נולדים מחדש, אבל אינני אומר, כי אפשר יהיה לשים קץ לאי-הנחת, הכאב והסבל, בלי להגיע לסוף העולם. יתר על כן חבר, רק ביחס לגוף בעל גודל זה, עם תודעה ותפיסה, אני מכריז על העולם, על מקור העולם, על הפסקתו של העולם ועל הדרך שמובילה להפסקתו של העולם.                                       

אי אפשר להגיע לסוף העולם בהליכה;    
אך בלי להגיע לסוף העולם,
אי אפשר להשתחרר מאי-הנחת, הכאב והסבל.
לכן החכם, זה שיודע את העולם,
שהגיע אל סוף העולם,
ואל סופה של הדרך הרוחנית;
לאחר שהוא חווה את סוף העולם,
שלֵו, הוא אינו משתוקק לעולם זה או [לעולם] אחר".                                       



[1]  עץ הפלמירה הוא סוג של דקל גבוה שגדל באפריקה והודו ויש לו גזע חזק ומיץ מתקתק שממנו עושים יין דקלים. עָלָיו של העץ משמשים לסכך ואריגה.