אני שמחה להזמין אתכם שוב לסופשבוע ארוך ומיוחד של תרגול מדיטציית ויפסנא ולימוד ישיר של מה שלימד הבודהה, שיתקיים בין ה-21 ל-24 בדצמבר. זו כבר הפעם החמישית שלִילה קמחי ואני מלמדות ריטריט מיוחד זה, מיוחד, מאחר והוא כולל פרק זמן של לימוד וחקירה של החכמה המופיעה בכתבים הבודהיסטים. לימוד שמעמיק ומחזק את התרגול המדיטטיבי.
הנך צופה בארכיון לקטגוריה מדיטציה.
אני בבית כבר 3 שבועות. לאט לאט מתמקמת חזרה אחרי 6 שבועות של ריטריט מדיטצית ויפסנא. מאחר ובארץ אין לנו (עדיין) מרכז מדיטציה שמאפשר התבודדות לתקופה ממושכת למטרת תרגול מדיטטיבי אינטנסיבי, החלטתי לנסוע לתרגל זו הפעם השנייה במרכז נפלא שנקרא IMS (Insight Meditation Society). את מרכז המדיטציה הזה הקימו לפני 35 שנים ג'וזף גולדסטין, ג'ק קורנפילד ושרון זלצברג (כן, שלושה יהודים, שאפשר לומר שהביאו את תרגול מדיטציית הויפסנא, או בשמה המוכר עוד יותר "מדיטציית מיינדפולנס" למערב). המרכז לא רחוק מבוסטון, וממוקם באיזור כפרי בניו אינגלנד. זו הפעם ה-35 שמתקיים בו ריטריט הסתיו המסורתי, ואני הגעתי הפעם לשישה שבועות, 42 ימים של שקטותרגול מדיטטיבי מתמשך בשתיקה.
את הרשימה הזו כתבתי כתגובה לדיון שהתפתח לרשימה הזו שפרסם תומר פרסיקו ב-16 לאוגוסט. באחת הפסקאות טען תומר כי:
הנטייה המזרחית, כמו גם הנוצרית, לבכר את הרוח על פני הגוף נותרה מודגשת בחלק ניכר מהתרבויות האלה, ופעמים רבות הכיוון הזה מוביל לדעתי לניתוק לא בריא מהחיים.
גרסה מקוצרת יותר שפורסמה באתר NRG מעריב ניתן לקרוא כאן
בכל רחבי העולם יש כיום עניין גובר והולך בבודהיזם. בישראל, כמו בשאר העולם המערבי, ביטויים ופרקטיקות שמקורם במחשבה הבודהיסטית, כמו מדיטציה, מוּדעוּת, קשב, חמלה ושחרוּר, הפכו לעניין של יום-יום בשיח הטיפולי. יש יותר סדנאות, הרצאות ופרסומים בנושא בודהיזם מבכל תקופה אחרת, דבר המעיד על התעניינות גוֹברת והולכת בתורה עתיקה זו, אך יוצר לעיתים קרובות בּילבּוּל לגבי הפילוסופיה והפרקטיקה הבודהיסטית.
אני שמחה להזמין אתכם לסדרת הרצאות שאתן במרכז הישראלי לגוף-נפש ברמת השרון. סדרת המפגשים תאפשר היכרות עם הרעיונות והמושגים הבודהיסטיים הקלאסיים, עם ההיסטוריה המוקדמת של מסורת זו ועם הפרקטיקה המדיטטיבית שהיא מציעה.
המפגשים מתאימים למי שזהו המפגש הראשון שלו עם עולם מחשבה זה וגם למי שהאימון הבודהיסטי הוא חלק מחייו.
בהקשר הבודהיסטי, התפיסה הדיכוטומית בין ידע וחוויה, בין לימוד תיאורטי וחכמה אינטואיטיבית היא ברובה תוצר של התקופה המודרנית. במסורת הבודהיסטית, לימוד הדהמה (הלימוד התיאורטי של תורת הבודהה) מעולם לא נתפס כפעילות אינטלקטואלית המופרדת מחקירת החוויה וההתנסות הסובייקטיבית.
נכון יהיה לומר שיש מסורות בודהיסטיות ששמו דגש רב יותר על לימוד תיאורטי בעוד מסורות אחרות שמו את הלימוד במקום פחות מרכזי. עם זאת, התרגול המדיטטיבי לא היה "אנטי-אינטלקטואלי" כפי שהוא הפך במערב (ואפשר כמובן להבין מדוע זה קרה).
הלימוד התיאורטי של הדהמה (בשונה מרוב רובה של הפילוסופיה המערבית) מכוון לחקירת החוויה וההתנסות הסובייקטיבית: התהוותה, טבעה, העונג והחיסרון שבה, והאפשרות לשחרור התודעה. הלימוד הבודהיסטי נותן לנו כלים לחקור את הגוף והתודעה באופן מעמיק. הוא נותן מפה ברורה של העולם המנטלי, כדי שנוכל לראות עולם פנימי זה באופן ברור יותר בזמן האימון המדיטטיבי.
זו השאלה שפתחה מפגש נוסף בסדרת המפגשים "שבילים רבים – דהרמה אחת", שיוזמים ומארגנים זו השנה השלישית, אבי פאר ואילן לוטנברג. השאלה נובעת מתוך אחת המחלוקות המרכזיות בבודהיזם. מחלוקת זו מקורה בהבחנה המהאיאנית כי אידיאל הארהנט ('הראוי'), נחות בהשוואה לאידיאל הבודהיסטווה ('היצור שמטרתו היא העֵרוּת המלאה').[1]
אם בהבחנה זו יש ממש, אזי, למחלוקת זו יש השלכות מרחיקות לכת מבחינת המתרגל וכן מבחינה חברתית– מכיוון שהארהנט מתואר כמי שעסוק בראש וראשונה בהתעוררות האישית שלו, הוא עלול להצטייר כחסר רגש ומשולל חמלה עמוקה לשאר היצורים, בעוד הבודהיסטווה, שנודר לעשות כל מאמץ עד שאחרון היצורים החיים ישתחרר, מתואר כהתגלמות החמלה האנושית עלי אדמות.
במפגש השתתפו יחד איתי ד"ר איתמר בשן (פסיכולוג קליני וממקימי בבית בהאוונא בתל אביב), מאיר זוהר (נזיר בודהיסט במשך 9 שנים בקהילתו של תיק נהאט האן) ויובל אידו טל ( מצוות מורי "פסיכו-דהרמה" ומלמד מדיטציה בודהיסטית וזן בודהיסטית).
ההשראה לרשימה זו היא שיחת דהמה אותה נתנה מורה נפלאה בשם שאילה קת'רין, בריטריט ויפסנא של עמותת תובנה, במרץ 2010. את סיכום השיחה הבאתי בסוף הרשימה.
את שאילה אני מכירה קרוב לעשר שנים, והאופן בו היא מלמדת את הדהמה, היווה נקודת מפנה חשובה בתרגול האישי שלי. למרות שאני חבה חוב גדול לגואנקה, שהיה מורה המדיטציה הראשון שלי, וזה שפתח בפני עולם שלם שלא הייתי מודעת אליו, הרגשתי אחרי יותר משנתיים בהן תרגלתי במסורת זו, שמשהו חסר לי. סבלתי גם מכאבי גב קשים במהלך הריטריטים, וההתבוננות בתחושות הגוף רק העצימה את הכאב. גם חשתי שהדגש על התבוננות בתחושות כאוביקט מרכזי ועיקרי הוא קצת מצומצם. נוספה לזה גם הקשיחות המחשבתית והדוגמטיות שלא מצאו חן בעיני. הרגשתי כי מסורת זו, עם כל ההערכה שרחשתי לה, כבר לא מתאימה למה שהייתי צריכה ולאופן בו הבנתי את הדרך הבודהיסטית.
