השגה או נטישה? מחשבות על מודל ההתעוררות בבודהיזם המוקדם

ברוב המסורות הבודהיסטיות (אלו הקיימות בימינו כמסורת חיה ואלו הקיימות רק כמסורת טקסטואלית) ישנם מספר מודלים מרכזיים של התעוררות, המתארים בדרכים שונות, את ההתקדמות שעוברת המתרגלת, את פריצות הדרך לחוכמה המשחררת, ואת מה התודעה נוטשת. אלו מודלים המתארים דרך הדרגתית לשחרור.

ישנן מסורות בודהיסטיות, שמבחינתן אין אפשרות לתאר מודל הדרגתי, מאחר וההתעוררות הינה מיידית. תפיסה כזו קיימת בצ'אן (סין) ובזן (יפן). להבנתי, לעיתים קרובות, זו רטוריקה שמנסה להזהיר מהסכנה שבהצמדות למפות תרגוליות באשר הן. אולם, למרות שהרטוריקה מתנגדת למודל של דרך הדרגתית, בפרקטיקה תמיד היתה התייחסות למצבי תודעה שונים, לעבודה עם קשיים שמופיעים בזמנים שונים של התרגול, ולהשגות והבנות שונות בדרך להתעוררות. במסורת הסון הקוריאנית (שהיא המשכה של מסורת הצ'אן בסין) מקובל מודל שנקרא "התעוררות מיידית ואז טיפוח הדרגתי": אחרי התעוררות ראשונית יש צורך בטיפוח הדרגתי של התובנה העמוקה שהושגה, מאחר ודפוסי התודעה הלא מיטיבים, חזקים יותר מהתעוררות ראשונית זו.

הסוגיה הזו, האם ההתעוררות היא הדרגתית או מיידית, היא סוגיה שנכתב עליה רבות ולא כאן המקום להרחיב.

ברשימה זו הייתי רוצה להעלות מספר מחשבות על מודל ההתעוררות בדרשות הבודהיסטיות המוקדמות בפאלי (ה"סוטות") ולראות איך הוא רלוונטי לנו . נושא זה מעניין וחשוב בעיני לא רק מנקודת מבט תאורתית, אלא מנקודת מבט פרקטית: איפה המוקד של התרגול? האם בהשגה מדיטטיבית מסויימת? בתובנה מסויימת? או במה שננטש מהתודעה?

אני אסביר בקצרה למה אני מתכוונת.

בדרשות הבודהיסטיות המוקדמות מתוארות ארבע "פריצות דרך להתעוררות". "פריצות" אלו מתארות את הרגע בו מתרגל/ת הופכ/ת ל"ארייה" – לאציל/ה – לאדם משוחרר. ה"ארייה", הם אנשים שעברו טרנספורמציה כזו, שהתודעה שלהם אינה דומה לתודעה "רגילה". כלומר, מצבי תודעה שאינם בריאים ואינם מיטיבים (שנקראים בפאלי "א-קוסלה"), מצבי תודעה שאינם מיטיבים איתנו ועם אחרים, ננטשים באופן סופי מתודעתם. הם משוחררים מהם. במקומם, נוכחים מצבי תודעה מיטיבים כמו: תשומת לב, שלווה, שמחה, אהבה, חמלה ועוד (מה שנקרא "קוסלה" בשפת הפאלי).

מצבי התודעה הלא מיטיבים מתוארים במודל של ארבע "פריצות דרך להתעוררות" כעשרה ’כּבָלים‘ (בפאלי: סַמְיוֹגַ'נַה). ה"סַמְיוֹגַ'נַה" הם בעצם הרגלים של התודעה, נטיות התניות ודפוסי תגובה מנטליים שמובילים לחוסר-סיפוק, אי נחת וסבל (דוקהה). על פי התפיסה הבודהיסטית, כבלים אלו ננטשים באופן הדרגתי כאשר מתרגל/ת חווה את ארבע "פריצות דרך להתעוררות". במילים אחרות, ההתעוררות היא תהליך הדרגתי, ולא ממש "בום טראח", למרות שהדבר אפשרי כמובן, היינו: הפיכה מיידית של אדם, מאדם "רגיל" לאדם משוחרר – ארהנט.

אם כן, ארבע "פריצות דרך" אלו הן מדרגות ההתעוֹררוּת, המוגדרות על פי אלו מהכבלים ו"הרעלים" נחלשו או נעלמו מהתודעה. במילים אחרות, מה שמגדיר אדם משוחרר, במודל התעוררות זה, הוא לא מה הושג (החוויות המדיטטיביות) או מה הובן (כלומר התוכן אותו מבינה או יודע/ת המתרגל/ת) אלא מה אינו נוכח יותר בתודעה. ממה התודעה השתחררה.

לפני שאתייחס לנקודה האחרונה, שהיא החשובה בעיני בהקשר זה, כמה מילים על "פריצות דרך" אלו.

"פריצת הדרך" הראשונה היא כאשר אדם "נכנס אל הזרם", והופך ל"אָרִייַה" (אציל). במדרגת ההתעוֹררוּת זו, מפסיקים לחלוטין (1) ההשקפה בדבר זֶהוּת עַצְמִית קבועה ונצחית, (2) הסָפֵק, ו (3) הצמדוּת לטקסים וציווּיִים חיצוניים. כאשר כבלים אלו ננטשים, אותו אדם נקרא ’זה שנכנס לזרם‘ (סוֹטַאפַּטּי).
ב"פריצת הדרך" השנייה, מוחלשים ההשתוקקות, השנאה והבלבול (שלושת הרעלים). כאשר כוחות אלו מוחלשים (הם עוד לא נעלמו) אדם זה נקרא ’זה השב פעם אחת‘ (סַקַדָאגָאמי).
ב"פריצת הדרך" השלישית, נעלמים לחלוטין גם (4) ההשתוקקות להנאות החושים (5) והשנאה (יחד עם הכבלים שתוארו קודם והחלשת שלושת ה"רעלים"). אז אותו אדם נקרא ’זה שאינו שב‘ (אַנַאגַאמי).
רק ב"פריצת הדרך" הרביעית, נעלמים גםחמשת הכבלים האחרונים: (6) ההישתוקקות להיוולד בעולמות הגוף המעוּדן, (7) ההשתוקקות להיוולד בעולמות חסרי-הצורה, (8) הנטייה להשוואה, (9) אי שקט, ו (10) הבורות. רק אז, אותו אדם מתעוֹרר לחלוטין והופך לארהנט.

חשוב לציין, שאפשר על פי תפיסה זו, "לפרוץ" לכל אחת מארבע ה"פריצות הדרך", מבלי לעבור את כל השלבים.

קצרה כאן היריעה כדי להרחיב על משמעותם של חלק מחמשת הכבלים האחרונים, שנראים קצת חסרי פשר, או על משמעות הכינויים של כל אחד מדרגות ההתעוֹררוּת. אבל אין זה ממש רלוונטי להבנת הרעיון המרכזי:
ההתעוֹררוּת היא תהליך של הסרה, נטישה והפסקה של מצבי תודעה ורגשות שגורמים לדוקהה (סבל וחוסר סיפוק). ההתעוֹררוּת היא תהליך הסרה של תפיסות מוטעות שגורמות לנו לפעול באופן לא מיטיב בדיבור ובגוף. הדרך כולה היא דרך אתית, שכן מצבי תודעה לא מיטיבים משפיעים על האופן בו אנחנו מדברים ופועלים בעולם:

"מה הם הרגלים (סילה) שאינם מיטיבים?
אלו הרגלים הכוללים התנהגות לא מיטיבה בגוף, התנהגות לא מיטיבה בדיבור ופרנסה מזיקה. אלו הם הרגלים (סילה) שאינם מיטיבים."

וממה נובעים הרגלים שאינם מיטיבים?
יש לומר שהם נובעים ממצב תודעה.

איזה מצב תודעה? למרות שמצבי התודעה הם מרובים, מגוונים ויש להם היבטים שונים, ישנם מצבי תודעה הנגועים בתאווה, בשנאה ובלבול. הרגלים לא מיטיבים נובעים ממצבי תודעה אלו."

MN II.26-7

הדרך הרוחנית אותה התווה הבּודְהה, היא בראש ובראשונה, דרך בה אנו מפרקים תפיסות מוטעות ונוטשים רגשות עוכרים ומצבי תודעה שגורמים לאי-נחת, כאב וסבל לעצמנו ולאחרים. במילים אחרות, הדרך כוללת למידה, תרגולים והנחיות לאימון מנטלי, אימון בדיבור ואימון בהתנהגות, שכל מטרתם היא נטישת הלא-מיטיב ופיתוח המיטיב. אפילו המושג ניבַּאנַה (נירְוַאנה בסנסקריט), אינו מתאר משהו (ומשמעותו אינה "שלווה") אלא מתאר כּיבּוּי (זו המשמעות של המילה "נירואנה"): כּיבּוּי הישתוקקוּת, השנאה והבורות:

"אדוני, הישתוקקוּת מייצרת מגבּלה, שנאה מייצרת מגבּלה, בּוּרוּת מייצרת מגבּלה. בנזיר שסילק את כל המכתימים, ההישתוקקוּת, השנאה והבּוּרוּת לא יתהוו עוד בעתיד; הם חוסלו לחלוטין, נקטעו ונעקרו מהשורש כמו דקל שנגדע".
[SN IV 297]

.

מעניין לשים לב שתאור התעוררות במודל של "ארבע הפריצות הדרך" לא מתאר את התובנות והחוויות המדיטטיביות שזוכה להן המתרגל/ת. אין במודל זה תאור של "התקדמות התובנה" (progress of insight), כלומר מה יודע/ת ומבינה המתרגל/ת במהלך האימון המדיטטיבי. זו נקודה מעניינת שכן "התקדמות התובנה" הוא מודל מרכזי במסורת המדיטטיבית התהראוודית. מודל זה משמש כמפה המרכזית באימון המדיטטיבי של מסורת הויפסנא הבורמזית והוא מבוסס על ה"ויסודהימגה" (The Path of Purification), הטקסט החשוב ביותר במסורת התהרוואדית מהמאה ה- 5. (מודל זה של "התקדמות התובנה" אינו מופיע בסוטות של הקנון הפאלי). 

היעדרה של מפת "התקדמות התובנה" המפורטת (16 תובנות שמופיעות אחת אחרי השנייה), במודל ההתעוררות בבודהיזם המוקדם, מעוררת את השאלה: אבל מה "ראתה" או "הבינה" מתרגלת? איזה תובנות אפשרו לה לשחרר ולוותר על השנאה? על הנטייה להשוואה? על ההישתוקקות להנאות החושים? על הקנאה? על ההיזדהות במחשבות? על האי שקט?
בנוסף, איך תדע הַמּוֹרָה, שהמתרגל/ת מתקדמ/ת בכיוון הנכון…? (מפת "התקדמות התובנה" היא אחד האמצעים בהם ניתן (על פי המסורת התהראוודית) לדעת איפה נמצא/ת המתרגל/ת בדרך הרוחנית).

/

לפי התפיסה הבודהיסטית, התובנה שמאפשרת את נטישת ההיאחזות, היא התובנה שכל התופעות בעולם (פנימיות וחיצוניות) הן ארעיות (אניצ'ה), שלאף תופעה אין ליבה ומהות פנימית קבועה (זו התובנה שנקראת "אנטא" –כל התופעות ריקות מקיום עצמי נפרד ונבדל), וההבנה שאף תופעה אינה מהימנה בגלל ארעיות זו (בהקשר הזה אני מתרגמת את המונח "דוקהה" כאי-מהימנות). במילים אחרות, אף תופעה לא יכולה לספק אושר אמיתי וקבוע. היאחזות בתופעות ארעיות ולא מהימנות מובילה לסבל (דוקהה).
ראייה נכוחה זו במאפייני המציאות, מובילה להבנה ישירה של שלוש האמיתות הראשונות שלימד הבודהה: אי נחת, חוסר סיפוק וסבל (דוקהה) מקורם בהשתוקקות והיאחזות (טנהא ואופאדאנה). נטישת ההיאחזות מובילה לחופש. חופש שאינו מותנה בהשגת מה שנעים והפסקת מה שאינו נעים. חופש שנובע מאי היאחזות (אנ-אופאדאנה).

כלומר, הבנת הארעיות (אניצ'ה), האי מהימנות (דוקהה) והריקות ממהות פנימית קבועה ועצמית (אנטא) של כל התופעות היא תובנה, שעל פי התפיסה הבודהיסטית, מאפשרת לתודעה להרפות מההיאחזות. תובנות אלו מטות (incline) את התודעה אל אי-היאחזות (non-clinging).

תובנות אלה אינן נוכחות רק בתודעה של ה"אצילים". כלומר גם לנו, ל"אנשים רגילים", יש רגעים רבים בהם אנחנו מבינות ומבינים באופן עמוק את טבעה של המציאות. רגעים בהם אנחנו מבינות ומבינים באופן ישיר שההיאחזות גורמת לנו לסבל. רגעים בהם אנחנו רואות ורואים ישירות,שנטישת מה שאינו מיטיב (גם אם רק לרגע), מובילה לחופש פנימי.

/

אז עולה השאלה: אם גם לנו יש רגעי תובנה עמוקה, מדוע התודעה אינה משתחררת מהכבלים באופן סופי…?

וזו שאלה חשובה. התשובה אליה היא שלתובנות אלו יש רמות עומק שונות: מהבנה אינטלקטואלית ועד הבנה עמוקה (וכל הספקטרום שבין לבין). מהבנה שמאפשרת לנו לשחרר (לרגע) את הכעס, השיפוט, הפחד (וכל דבר אחר שגורם לסבל), ועד להבנה שמשנה את האופן שבו אנחנו תופסים את המציאות ומתנהלים בה – הבנה שמאפשרת טרנספורמציה משמעותית – הבנה שמשחררת.

אבל הנטייה של התודעה להיאחז – גם במה שאנחנו יודעים שאינו יציב או יכול לתת לנו ביטחון או אושר אמיתי – היא חזקה ומושרשת עמוק. לכן אנחנו צריכים לראות שוב ושוב ושוב את טבע הדברים. לראות שוב ושוב את מאפייני המציאות, כדי שתהיה להתבוננות זו אפקט משחרר. לראות שוב ושוב שההיאחזות במה שטבעו ארעי, היא הגורם לסבל בחיינו. לכן הדרך כולה היא אימון חוזר ונשנה.

/

שאלה נוספת שעולה ממודל ההתעוררות בבודהיזם המוקדם היא מה בדבר חשיבותן של חוויות מדיטטיביות של שלווה, ריכוז ורוגע עמוק? האם הן לא חשובות? ומה אם חוויות מדיטטיביות שבהן התפיסה משתנה באופן משמעותי? האם הן לא מייצגות התקדמות בדרך הרוחנית?

כלומר, מה הקשר בין תובנות, חוויות מדיטטיביות עמוקות ונטישת הלא מיטיב?

זו שאלה גדולה ומורכבת שלא אכנס אליה לעומק כאן, אבל אני כן רוצה לומר כמה מילים, בתקווה שהן יועילו.

אין ספק שחוויות מדיטטיביות מאפשרות לנו להיות במגע עם תפיסת מציאות אחרת: לחוות שלווה עמוקה, שמחה ואהבה שאינן תלויות בדבר. חוויות כאלו מראות לנו באופן ישיר וברור שאפשר להיות אחרת בעולם: ללא אי שקט, פחד, כעס, התנגדות והישתוקקות בלתי פוסקת. חוויו מדיטטיביות מראות לנו שהתודעה לא חייבת להיות תמיד עסוקה במחשבות טורדניות, בנטייה להשוואה ובביקורת, בחרדה, כעס או קנאה. שללב שלנו יש את הפונטציאל להיות פתוח, רחב ואוהב. שלתודעה יש פונטציאל להיות משוחררת וחופשייה עם כל הדברים.

אבל – וזה אבל גדול – חוויות מדיטטיביות עמוקות אינן המטרה של התרגול הבודהיסטי. הן חלק מהדרך אבל לא המטרה. כל חוויה – מדיטטיבית, מיסטית או אחרת – וכל תובנה, עמוקה וצלולה ככל שתהיה, הן כולן תופעות ארעיות, ממש כמו כל תופעה אחרת בעולם. לכן ההיאחזות בהן או רדיפה אחריהן, היא מתכון בטוח לדוקהה. כלומר, גם חוויות מדיטטיביות יכולות להפוך לאובייקט היאחזות. כאשר זו ההתכוונות שלנו בתרגול – להשיג חוויות של שקט, ריכוז, שינוי תפיסה – התרגול יכול ליצור מתח מיותר. אנחנו מחליפים השתוקקות X בהשתוקקות לחוויות מדיטטיביות.

מה שמודל "פריצות הדרך" שם דגש עליו, הוא שמה שבאמת חשוב בדרך הרוחנית, הוא לא השגה מדיטטיבית מסויימת, או אפילו תובנה מסויימת, אלא האם החוויה או התובנה איפשרה לנו להרפות מההיאחזות ומשאר מצבי התודעה הלא מיטיבים. האם למדנו משהו על התהוותו של הסבל והפסקתו. מודל זה מכוון אותנו לשים דגש על נטישה (letting go) ולא השגה. לכן אפשר לומר שהדרך הבודהיסטית כולה היא אימון ב- letting go ולא אימון בצבירת ידע, תובנות או חוויות.

ברמה הפרקטית, נראה שהבודהה מכוון אותנו לבדוק שוב ושוב האם ההתכוונות שלנו היא "לאסוף" חוויות במהלך הדרך הרוחנית או שהחוויות והתובנות הן שער, אולי אפילו אפשר לומר אמצעי, לנטישת ההיאחזות ושאר מצבי תודעה שאינם מיטיבים איתנו ועם אחרים. האם החוויות והתובנות שעולות מתוך התרגול מאפשרות לנו לפעול באופן מיטיב בעולם? האם החוויות והתובנות מאפשרות לנו לחיות בחופש ושמחה?

ולסיום, אני מציעה לראות את מודל ההתעוררות של "ארבעת פריצות הדרך" לא כמפה תרגולית שמייצרת הישתוקקות להשגה זו או אחרת ("זה שנכנס אל הזרם וכדומה..) כי אז היא חוטאת למטרתה, אלא כמפה שמכוונת אותנו לבחון את ההתכוונות שלנו בתרגול, ואת הפירות התרגול עד כה. בחינת פירות התרגול היא לא למטרת שיפוט עצמי(אוי, יש בי עדיין כעס, קנאה וכדומה). לתודעה יש דפוסים עמוקים שמצריכים הרבה קבלה, כנות, סבלנות וחמלה. בחינת פירות התרגול מכוונת אותנו אל המקומות בהם אנחנו מרגישים שיש צורך להביא יותר מודעות והתכוונות. היא יכולה לכוון את התרגול שלנו למקומות שמאתגרים אותנו, למקומות שהשארנו את התרגול "בחוץ".

במילים אחרות, מפות תרגוליות יכולות להוציא אותנו מאיזור הנוחות (ואני מתכוונת לכל סוגי המפות התרגוליות). מודל ההתעוררות של "ארבע הפריצות הדרך" יכול להוות "מגדלור": מה שמאיר את נקודות החולשה של התרגול שלנו, מה שמאיר את מצבי התודעה הלא מיטיבים שהיינו רוצים להתמיר.

מפה זו יכולה גם להפנות את תשומת הלב שלנו לשאלות שתומכות בתרגול לחופש:
האם התרגול מאפשר לכוחות הנפש הלא מיטיבים להיחלש? האם התרגול מאפשר לנו פחות להיאחז? איזה אימון עושה זאת? האם אני רואה שכעס, פחד, קנאה, ביקורת, הישתוקקות ושנאה תופסים פחות אחיזה בתודעתי מבעבר? מה הם התרגולים שמאפשרים לי להרפות? באיזה איזורים בחיי אני צריכ/ה להביא עוד מודעות ונכונות להרפות? איך אני מבינ/ה את התובנות והחוויות שמופיעות מתוך התרגול, באופן כזה, שהן מאפשרות לי להרפות ממה שאינו מיטיב?

שאלות אלו מאפשרות לנו לבדוק האם המוטיבציה שלנו בתרגול נכונה (כלומר מיטיבה). האם הגישה איתה אנחנו מתרגלים מַטָּה (incline) את תודעתנו וליבנו לחופש או מייצרת עוד מתח, חרדה והישתוקקות.
שאלות כאלו מפנות אותנו אל העיקר: לא אם השגתי (או לא) חוויה מדיטטיבית כזו או אחרת, או איך לנסח תובנה שתשמע עמוקה, אלא אל הלב של הדהרמה: מה מאפשר לההיאחזות, להתקבעות ולהזדהות עם מה שאינו מיטיב, איתנו ועם אחרים, להשתחרר. איך אני יכול/ה לחיות בחופש, סיפוק ושמחה?

.