הגוף בתרגול הבודהיסטי

בתפיסה הבודהיסטית, הגוף הוא מוקד חשוב להתבוננות. מאחר והחוויה האנושית היא חוויה גופנית, והגוף הוא אחד האספקטים בהם אנחנו נאחזים, ומזהים את עצמנו, ללא היכרות עם הגוף, חסרונותיו, יתרונותיו והקשר שלו לתודעה, אין אפשרות, על פי התפיסה הבודהיסטית, לפתח ראייה משחררת.

בטקסטים הבודהיסטיים המוקדמים בפאלי, הגוף נתפס באופנים שונים: הגוף (כמו שאר האספקטים של החוויה האנושית) אינו מספק ואינו מהימן, ויכול לגרום לסבל (דוקהה) כאשר אנחנו מזהים בו את עצמנו ורואים בו משען אמיתי. מהפרספקטיבה הזו, החסרונות של הגוף הם מוקד התבוננות חשוב. אולם, הגוף הוא גם מוקד מרכזי לתשומת הלב המדיטטיבית. הוא אחד המוקדים לפיתוח ויפסנא: ראייה ישירה של טבע הדברים, ראייה שמובילה לשיחרור. יתר על כן, בתהליך המדיטטיבי, עונג גופני שאינו מבוסס על הנאות חושיות, הוא עונג שיש לו תפקיד חשוב בשיחרור התודעה מהיאחזות.

התבוננות בגוף וחשיבותו בבדרך הבודהיסטית היא נושא גדול שכולל תרגולים שונים. ברשימה זו אתייחס יחסית בקצרה לכמה אספקטים (יחסית, כי עדיין זה יצא 2000 מילים…). הרשימה מתחילה מהנושא היותר "כבד", אז ההצעה שלי היא לקרוא אותה כשיש לכם כמה דקות נינוחות…

ההשראה לרשימה היא מאמר שקראתי בסוף השבוע האחרון. המאמר הוא של אליזבת האריס (Elizabeth J . Harris) והוא עוסק בתפיסת הגוף במסורת התהרוואדית.[1] האריס מחלקת את תפיסת הגוף במסורת התהראוודית לשלוש קטגוריות, שכל אחת מהן דורשת דבר אחר (היא מאמצת את המודל של ארבע האמיתות: (1) את הסבל יש להבין, (2) את מקור הסבל יש לנטוש, (3) את הפסקת הסבל יש להגשים, (4) את הדרך להפסקת הסבל יש לפתח):

שלוש הקטגוריות הן:

הבעייתיות של הגוף (מה שיש לזהות).

הגוף כמורה (מה שיש להתבונן בו וללמוד ממנו).

הגוף כמה שעוזר בדרך לשיחרור (מה שיש לפתח).

.

זיהוי הבעיתיות שבגוף (מה שיש לזהות).

האריס מציינת כי ב-Aggannà Sutta אחת הסוטות שמתארות את התהוותo של בני האדם והסדר החברתי (היקום בתפיסה הבודהיסטית מתהווה ונהרס ומתהווה שוב), הגוף החומרי נוצר מתוך השתוקקות. הדרשה מתארת "יצורים בעלי גוף של אור", ללא הבחנות בין גברים ונשים. יצורים אלה מאבדים את גופם העדין לטובת גוף חומרי עם הופעתה של ההשתוקקות לאוכל (ההשתוקקות הזו, והמעשה שנעשה ממנה, הוא המקור להופעת העולם כפי שאנחנו מכירים אותו, וכן המקור לגאווה, פחד, תאווה, קנאה וכדומה). התאור המיתולוגי הזה מחבר בין גופניות והשתוקקות, אך גם בין גופניות להנאות חושיות. אנחנו יודעים מהחוויה האנושית שלנו, שהנאות חושיות קשורות באופן הדוק לחוויה הגופנית ולהשתוקקות. העונג הפיזי שנחווה מהנאות חושיות הוא כמובן היתרון שניתן למצוא בגוף. ללא היתרון הזה, לא היינו משתוקקים לעוד ועוד הנאות חושיות. לא היינו נאחזים בגוף ובתחושותיו הנעימות.

אולם, לגוף יש גם חסרונות רבים על פי הבודהה. אי ההכרה בחסרונות של הגוף, לא מאפשר לנו לראות נכוחה את הקיום האנושי השברירי:

"הגוף הזה, אננדה, הוא מקור של הרבה אי-נחת, כאב וסבל, חסרונותיו רבים. כל מיני מכאובים מופיעים בגוף הזה, לדוגמה: מחלה בעין, מחלה באוזן, מחלה באף, מחלה בלשון, מחלה בגוף, מחלה בראש, מחלה בחלק החיצוני של האוזן, מחלה בפה, מחלה בשיניים, שיעול, אסטמה, נזלת, חום, כאבי בטן, התעלפויות, שלשול, כאבי בטן עזים, כולרה, צרעת, שחין, אקזמה, שחפת, אפילפסיה, גזזת, גירוד, גלד, אבעבועות רוח, גרדת, דימום, סוכרת, מוגלה, כיב; מחלות שמקורן במיצי מרה, ליחה, אוויר, או שילוב של כמה מהם; מחלות שנגרמו משינויים במזג האוויר; מחלות שנגרמו מהתנהגות בלתי מרוסנת; מחלות שנגרמו מתוך תקיפה; מחלות שנגרמו כתוצאה מקרמה או קור, חום, רעב, צמא, צואה או שתן. כך הוא שוהה בעודו מתבונן בחיסרון שבגוף. לזה אננדה, אני קורא תפיסת החיסרון."

 

ההרהור הקונטמפלטיבי הזה שניתן כתרגול על ידי הבודהה, לא נועד לדכא אותנו כלל וכלל. זהו תרגול שמפתח ראייה שיכולה לשחרר אותנו מהאשליה, שהגוף הוא משהו מהימן, ובכך לשחרר אותנו מהיאחזות בגוף.זה תרגול שמפנה את המבט אל המציאות האנושית הבסיסית. התעלמות מהיותנו יצורים בעלי גוף שברירי, גוף שאין לנו באמת שליטה עליו, גוף שמתישהו ימות, מובילה לסבל רב כאשר קורה מה שקורה לכל גוף: הוא משתנה, מזדקן, חולה ולבסוף מת. כמו כן, ההרהור על טבעו השברירי של הגוף, מכוון אותנו לראות שהגוף אינו העצמי, שכן אם הוא היה העצמי (על פי ההבנה ההודית מהו ה"עצמי"), היינו יכולים לשלוט בו.

בדבריו של הבודהה:

"גוף אינו עצמי. אם גוף היה עצמי, הגוף לא היה מוביל למכאוב והיה אפשר לגבי הגוף להחליט "שיהיה גופי כך או שלא יהיה גופי כך". אך כיוון שהגוף אינו עצמי, הוא מוביל למכאוב ואי אפשר לגביו להחליט "שיהיה גופי כך או שלא יהיה גופי כך"."

בעולם המודרני אפשר לומר שאי הבנה זו מייצרת סבל רב הקשור גם בדימוי הגוף שאנחנו מחזיקים. בעולם שמקדש מראה חיצוני, ובעיקר מראה צעיר; בעולם שמנסה להסוות את פגעי הזמן (במילים אחרות "אנטי אייג'ינג"), ההזדהות עם הגוף מייצרת עוד ועוד סבל. אנחנו מזדהים עם הגוף, סולדים מהגוף כאשר הוא נראה אחרת ממה שהיינו רוצים, ומתאווים לשנות בו דברים.

אז איפה ה"בעיה" טמונה?

הבעיה אינה הגוף. הבעיה היא גם לא שאנחנו לא יודעים שכלית שטבעו של הגוף להזדקן, להשתנות ולמות. אנחנו גם יודעים "עקרונית" שאין לנו באמת שליטה אמיתית עליו (למרות נסיונות המדע לשנות זאת באופן מהותי). הבעיה היא שרובינו לא מוכנים באמת לקבל את המציאות הזו באופן עמוק.

אנחנו גם נמנעים מלפגוש את הפחד שמתעורר כאשר אנחנו מהרהרים בחולי, בזקנה ובמוות. אנחנו מעדיפים להדחיק את העניין מרבית הזמן, עד שהמציאות דופקת על דלתנו, או דלתו של מישהו/י קרוב/ה. זו הסיבה שהבודהה מכוון אותנו להבין במלואה את האמת הראשונה "בדבר אי הנחת, חוסר הסיפוק והסבל". ללא מוכנות לפגוש את האמת בדבר ארעיותו של הגוף האנושי, שבריריותו ואי השליטה שלנו בו, השיחרור ישאר הרחק מאחור. הנטיה להיאחז ולהזדהות עם הגוף כ"אני" ו"שלי" היא התניה עמוקה ביותר שדורשת מאיתנו לפתח ראייה אחרת. ראייה שמשחררת.

בתרגול הבודהיסטי, הרהורים אלו (יחד עם התבוננות ישירה בטבעו של הגוף ותרגול של סריקת האיברים השונים) הם פרקטיקה מרכזית וחשובה שאיבדה ממרכזיותה כאשר הבודהיזם עבר למערב (גם קל להבין מדוע לאור הפסקאות הקודמות).

אם כן, להנחייה הבודהיסטית להרהר שוב ושוב בדבר שבריריותו של הגוף, יש כמה מטרות:

הרהור חוזר ונשנה בארעיות ושבריריות הגוף, מכין אותנו לרגע בו הגוף יבגוד בנו. הוא מכין אותנו לפגוש רגע זה בשלווה. אולם הרהור זה בעיקר מנחה אותנו לראות שהבעיה אינה "הגוף". "הבעיה" – כלומר הסיבה שאנחנו סובלים – היא לא ארעיות הגוף, אלא בכך שאנחנו נאחזים בגוף, מזדהים עם מראהו ותיפקודיו, מתפלאים כאשר הוא לא מתפקד כמו שהיינו רוצים, כועסים ופוחדים כאשר הוא עומד למות. לכן הרהור על טבעו של הגוף מאפשר להבנה בדבר שבריריותו וארעיותו לחלחל באופן עמוק, ובתקווה, שברגע החולי, הזיקנה ואולי אף המוות, היכולת לשחרר את ההיזדהות תהיה זמינה לנו, ותאפשר לנו לקבל את המציאות כפי שהיא.

יותר מזה, הרהור נכון במוות (ואתייחס למהו "נכון" בהמשך), מאפשר לנו להעריך את החיים. לראות כמה הם קצרים. ראייה כזו מאפשרת לנו לראות מה באמת חשוב לנו בחיים אלה.

במאמרה של האריס, היא מצטטת ראיונות שערכה עם מתרגלים בודהיסטית מסרי לנקה. באחד הראיונות על ההתבוננות במוות (מה שנקרא marana sati בפאלי, אומר המרואיין:

אני חושב שתרגול "מודעות למוות" ((Maran-anussati), ההרהור על המוות, מטרתו להפוך את החיים כאן ועכשיו לטובים יותר. המטרה אינה לחשוב על איפה תהיה לאחר המוות. הדגש הוא על החיים שאתה חי עכשיו … ככל שאתה מהרהר במוות, ומבין שלא תהיה כאן לנצח, הגישה שלך כלפי אחרים הופכת טובה יותר. יש לך גישה של טוּב לב כלפי אחרים." (עמ' 116)

נקודה אחרונה וחשובה בהקשר הזה היא האופן שבו אנחנו מתרגלים תרגול זה. חשוב לשים לב לשלושה דברים: (1) ההתכוונות איתה אנחנו מתבוננים בארעיות הגוף ומהרהרים במוות; (2) הגישה שאיתה אנחנו מגיעים לתרגול; (3) האיכויות התודעתיות שמתלוות לתרגול.

ההתכוונות בתרגול היא לראות נכוחה את טבע הגוף כדי להתפכח מאשליה שגורמת לנו בסופו של דבר סבל. ההתכוונות אינה לעורר סלידה מהגוף או מהחיים. להפך, הכוונה היא להבין את טבעו של הגוף כדי לפתח מערכת יחסים בריאה איתו.

הגישה איתה אנחנו מתרגלים תרגול זה היא של סקרנות ועניין. סקרנות להבין ישירות מה מקור הסבל שלנו ביחס לגוף.

האיכויות התודעתיות שמלוות תרגול זה, ושמאפשרות לתרגול להיות משהו משחרר, הן איזון נפשי וחמלה. לכן תרגול זה צריך להיות מלווה בבדיקה פנימית של המתרגל/ת של ההתכוונות, הגישה והאיכויות שמלוות את ההתבוננות. יתכן ונצטרך להביא חמלה לגוף חולה, או לפחד שמתעורר כתוצאה מההרהור במוות.
חשוב לזכור, שאם אנחנו שמים לב שמופיע פחד, יתכן ואנחנו צריכים להרפות מעט מההתבוננות ולחזור אליה בזמן אחר, שהאיזון הנפשי שלנו יציב יותר. אם אנחנו שמים לב שמופיעה סלידה, זה סימן שאנחנו צריכים שוב לעורר את הגישה הנכונה של סקרנות, או יתכן שהתרגול הזה כרגע אינו מתאים לנו.

 .

הקטגוריה השנייה במאמרה של האריס היא "הגוף כמורה (שיש להתבונן בו וללמוד ממנו)".

כמובן שקטגוריה זו נמצאת כבר בקטגוריה הקודמת, אבל בהקשר הזה, אני רוצה בקצרה להתייחס לכך שהגוף הוא מַרְאָה של התודעה והעולם הנפשי. במילים אחרות, הגוף הוא סוג של "סֵיסְמוֹגְרָף". הגוף משקף את ההיאחזויות, כעסים, עלבונות, טראומות, מתח ועוד.
אומנם כאבי הגוף כאלו ואחרים יכולים להיות פיזיים לחלוטין, אבל חלק ממכאובי הגוף ותחושות הגוף משקפות את העולם הנפשי שלנו. מאחר ולא תמיד יש לנו גישה ישירה למקור הריגשי, מפגש ישיר, יציב ומקבל של הכאב הפיזי, יכול לאפשר לנו לשחרר (גם אם רק לרגע) מצבים רגשיים כואבים. תרגול בו אנחנו מפתחים קבלה וחמלה לגוף ומכאוביו הוא פתח לקבלה וחמלה של מה שעולה בתודעתנו וליבנו.

מאחר ואנחנו Embodied beings, לחיות מבלי להכיר את הגוף מקרוב, את תחושותיו ואת הקשר שלהן לעולם הרגשי והתודעתי, אלו הם חיים המתעלמים מאספקט מרכזי בקיום האנושי.

אפשר לומר שניתוק מהגוף זו תופעה נפוצה בעולם המערבי. אם נתבונן על עצמנו, יתכן ונגלה שאנחנו חיים מהצוואר ולמעלה, חיים בעיקר בתוך העולם המחשבתי. רק כאשר מופיעים כאבים פיזיים חזקים, תשומת הלב שלנו מופנית אל הגוף, וגם אז לעיתים קרובות אנחנו מתמלאים פליאה, התנגדות ואף כעס לכאב הפיזי. התרגול הבודהיסטי מחזיר את תשומת הלב שלנו אל החוויה הגופנית מתוך איכויות של איזון וקבלה. תשומת לב לגוף לא רק במקרים של כאב, אלא לחוויית הגוף מרגע לרגע, ולאופן שבו החוויה הגופנית משקפת ומשפיעה על מצב הרוח, התודעה והרגש.

לכן הגוף בתרגול הבודהיסטי הוא חלק אינטגרלי מההתבוננות המדיטטיבית. המדיטציה הבודהיסטית מלמדת אותנו לחוות את הגוף ישירות, ולהתחיל להניח לדימוי הגוף שיש לנו, ואף ל"גוף" כרעיון. הרי מהו "גוף" אם לא תחושות של קור, חום, כיווץ, כבדות, קלילות, רכות, תנועה, רטיבות וכדומה, תחושות שמשתנות מרגע לרגע?
יתר על כן, התרגול הבודהיסטי מכוון אותנו להתבונן ישירות על יחסי הגומלין בין מצבי תודעה, רגשות ותחושות גופניות. זו התבוננות שמאפשרת הבנה עמוקה של תלות הגומלין בין שני האספקטים של הקיום האנושי: גופניות-נפשיות (nama-rupa).

הגוף אם כן הוא מורה חשוב, ומפתח משמעותי לידיעה ישירה, שיחרור וחופש.

 .

המשפט האחרון מחבר אותנו לקטגוריה השלישית "חשיבות הגוף בשיחרור התודעה".

תשומת לב לגוף מאפשרת לנו להבין את המציאות האנושית בבהירות רבה, אבל היא גם מאפשרת לתודעה להתייצב, להתבהר, להצטלל ולהשתחרר:

"כל מי שפיתח וטיפח את תשומת הלב לגוף כלל בתוכו את כל המצבים המיטיבים שיש ושתורמים לידיעה המשחררת. כשם שכל מי שהרחיב את תודעתו על פני אוקיינוס גדול, כלל בתוכו את כל הנחלים שיש ושזורמים לתוך האוקיינוס, כך גם כל מי שפיתח וטיפח את תשומת הלב לגוף כלל בתוכו את כל המצבים המיטיבים שיש ושתורמים לידיעה המשחררת."
[Majjhima Nikaya 119].

בשונה ממסורות סגפניות מדיטטיביות בהודו, שראו כל עונג גופני כסכנה ועיכוב בדרך לשיחרור (רעיון שקיים גם במסורת הנוצרית והמוסלמית), הבודהה לימד משהו רדיקלי: יש עונג גופני (ושמחה מנטלית) שמסייעים לתודעה להישתחרר מהיאחזות. במילים אחרות, לעונג גופני מסוג מסוים (וזה נקודה חשובה, כי לא מדובר על עונג גופני שנובע מהנאות חושיות) יש תפקיד בשיחרור התודעה.

תודעה שאחוזה בהשתוקקות, כעס, קנאה וכדומה מלווה בדרך כלל בחווית גוף מכווץ, מוצק ולעיתים אף כואב. לעומת זאת, גוף נינוח ושלו משקף תודעה נינוחה ושלווה, שיכולה לראות בבהירות רבה יותר את המציאות. יתר על כן, עונג גופני המתעורר מתוך ראייה בהירה של המציאות, מתוך (letting Go (vossagga, הוא זה המאפשר לתודעה עוד יותר להרפות ולשחרר את מה שכובל אותה. סוג זה של עונג גופני (המלוּוה בשמחה מנטלית) נקרא "העונג של הויתור, של ההבחנה, של השלווה, של ההתעוררות".

חשוב לשים לב שהבודהה מדבר על עונג פיזי ושמחה מנטלית כחלק חשוב מהדרך להתעוררות ולחופש, ולא רק כפרי של הדרך. את העונג הפיזי הזה, אומר הבודהה, יש לפתח ולטפח.
[M III 233–4 M I 454; D III 131–2]

במילים אחרות ומסכמות: יש סוגים שונים של עונג פיזי ושמחה מנטלית ויש לדעת להבחין ביניהם. עונג פיזי ושמחה מנטלית שנובעים מראייה בהירה ו-letting go הם עונג פיזי ושמחה שמסייעים לשיחרור התודעה. עונג ושמחה אלו נחווים במצבי התודעה-גוף שנקראים ארבע הג'האנות (אבל זה לרשימה אחרת. ניתן לקרוא משהו שכתבתי עליהן כאן).

 

ואסיים באחת ההנחיות של אג'אן בודהדסה (אחד המורים החשובים של הבודהיזם התהראוודי בתאילנד במאה ה-20). הנחיה פשוטה ובסיסית ביותר: "אל תעשו דבר שלוקח אתכם מחוץ לגוף."


Elizabeth J . Harris. "Sleeping Next to My Coffin: Representations of the body in Theravada Buddhism". Buddhist Studies Review 29.1 (2012), p.105-120.

  1. שי’s avatar

    שלום קרן. תודה על המאמר ועל שיגור לינק אליו. בעניין קרוב: לאור חשיבות הגוף במחשבה הבודהיסטית, האם יש התייחסות של הבודהה לטיפוח הגוף, במובן של עידוד של תירגול ספורטיבי, שמירה על הבריאות וכיוב'?? תודה מראש וכל טוב לכל

  2. keren’s avatar

    הי שי,
    למיטב ידיעתי אין התייחסות לטיפוח הגוף במובן של תרגול ספורטיבי.
    נראה לי שהמילה "טיפוח" תהיה לא מדויקת בהקשר הבודהיסטי המסורתי. אולי המילה "שמירה", במובן של שמירה על בריאות הגוף תהיה יותר נכונה.

    דבר אחד שעלה בדעתי בנושא הזה, הוא האיסור של הבודהה לנזירים ולנזירות לאכול "בזמנים לא מתאימים". אחד ההסברים של הבודהה לאי אכילה בלילה, הוא שאימון זה מועיל לבריאות, לחוזק ולשהייה מדיטטיבית נינוחה (Kitagiri Sutta):

    “Bhikkhus, I abstain from eating at night. By so doing, I am free from illness and affliction, and I enjoy lightness, strength, and a comfortable abiding. Come, bhikkhus, abstain from eating at night. By so doing, you too will be free from illness and affliction, and you will enjoy lightness, strength, and a comfortable abiding.”
    [MN I.473]

  3. עידו עמיחי אברהם זילברשטיין מאיר’s avatar

    בסיוע בורא הגופים שמעבר לכל גוף.

    קרן מורתי היקרה משכבר הימים מה שלומך?

    מאז שהפגיש ביננו הקורס של תומר היקר ושלך, פרקטיקות מדיטטביות בבודהיזם וביהדות
    את בראשי ובליבי.

    מאוד נהנתי מהמאמר, גרם לי לחשוב על ג'ק רונפילד והתובנות שהוא משתף במיוחד בנוגע לעברו הנזירי הקפדני בספר "דרך הלב".

    הנה שיר מופלא שהוא חלק ממנו:

    https://www.youtube.com/watch?v=DzPTHstpJ2I

    התובנה שעל המאמר העלה בי, הוא היפה בהיפוך היחס ההיניאני לגוף (הגוף כאויב, הגוף כמקור לתשוקה החושית), להתבוננות אינגטרטיבית, שרואה בגוף מרכבה לאינסוף, ולא משקולת וכלא, יש בזה אולי אפילו מימד טנטרי, לרכב על כהמנוע הסמסרי עד לנירוונה, מתוך ההבנה שסמסרה היא נירוונה…

    גם ביהדות, יש את אותם דפוסי הסתכלות על הגוף, המבט הדואליסטי שמדגיש את היחס הקוטבי שבין הגוף לנשמה, ומבקש כמעט לחסל את הגוף, בסיגופים, בהתכחשות לצרכיו ולתשוקותיו, ולעומתו כמו מהות החודש הזה א'-דר המבט הנונדואליסטי, האינטרטיבי והמחבר, שרואה בגוף ובכוח התשוקה שלו, ודווקא בו, ככוח להוציא לפועל שלמות פעולותיו שמותיו תואריו וכינויו, לעשות להויה דירה בתחתונים, הכוח לבנות עולם במלכות שדי, להשפיע אינסופיותו יתברך במעשה…

    בפורים שהוא החג הטנטרי הונונדואליסטי ביותר, חג ההיפוך, עורכים משתה גדול, ושותים עד ד'לא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, דרך הגוף, חושיו ותעתועיו הולכים, מעבר,מעבר, הרבה מעבר אל, הארה
    אמן!

    היי בטוב קרן הארה, קרן של אור חוכמת המואר,
    מקווה לראותך בקרוב.

    שלך

    עידו

  4. עדי’s avatar

    היי קרן,
    רשומה מאירת עיניים
    בהחלט הגיעה בזמן מבחינתי
    עוד מעכל את שיחתנו בעין דור

    שבוע נפלא ונהיה בקשר
    עדי

  5. אמיר אשדות’s avatar

    קרן שלום,
    אני חושב שהבנתי טוב יותר מדוע הרפיית הגוף מאפשרת הבנה או תובנה רגשית. יש אלמנט של חמלה בהרפיה. תחליתה של הרפיה היא מודעות לכיווץ הגוף, לכאבו… ומודעות זו תמיד הזדמנות לחמלה וכשחמלה עולה היא קורנת לכל אעבר, גם לנפש, לחשיבה ולקוגניצייה, הכרה… ולכן מיד אחרי הגוף גם השאר משתחררים והסבל פחת, לעיתים ממש מתפוגג ונעלם.
    תודה רבה על המאמר המרתק (שאני קורא שוב ושוב :-) ,
    אמיר

Reply

האימייל שלך לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>