האם הבודהיזם מפנה עורף לחיים?
התייחסות לרשימתו של תומר פרסיקו

את הרשימה הזו כתבתי כתגובה לדיון שהתפתח לרשימה הזו שפרסם תומר פרסיקו ב-16 לאוגוסט. באחת הפסקאות טען תומר כי:

הנטייה המזרחית, כמו גם הנוצרית, לבכר את הרוח על פני הגוף נותרה מודגשת בחלק ניכר מהתרבויות האלה, ופעמים רבות הכיוון הזה מוביל לדעתי לניתוק לא בריא מהחיים.

גרסה מקוצרת יותר שפורסמה באתר NRG מעריב ניתן לקרוא כאן

הערה זו של תומר הובאה כהתייחסות לדבריו של אלחנן ניר בספר חדש ושמו אם רץ לבך: רוח וקודש בחיי היום, העוסק בחיבור בין רוחניות לחיי המעשה מנקודת מבט יהודית. בספר כותב ניר כי:

זרמים רוחניים רבים – הן כאלה המצויים במזרח אסיה והן זרמים פילוסופיים מערביים-יווניים קדומים [...] ביקשו להשתחרר ממעגל התשוקות ומן השעבוד למציאות החיים הנדמית להם פחותת ערך. בתורת משה לא מצאתי בקשה כזאת. (עמ' 12)

ראשית, אין ספק שישנה תפיסה בסיסית בהגות הבודהיסטית ששחרור (נירואנה/מוקשה) הוא גם שחרור ממעגל הלידות והמיתות. עם זאת, הנקודה החשובה שיש לזכור, היא שההיבט הזה של השחרור הוא חלקי בלבד, מאחר ובבודהיזם (על כל גווניו ומסורותיו) השיחרור אפשרי בחיים האלו ממש, בתוך העולם ועם הגוף איתו נולדנו. במובן הזה, ניבאנה היא חופש מלא בתוך עולם התופעות.

גם ההבחנה בין ניבאנה וסמסארה בהגות הבודהיסטית המוקדמת ובהגות התהרוואדית, אינה רואה בניבאנה מימד אונטולוגי אחר, המנותק מעולם התופעות. הניבאנה, אותו אירוע טרנספורמטיבי בו אדם משחרר את תודעתו מכבלי התפיסה המוטעית, התשוקה והשנאה, היא מצב תודעתי בו אדם חי בעולם התופעות מבלי לזהות באופן מוטעה אף תופעה כ"אני" ו"שלי". לכן, אדם משוחרר אינו נאחז בדבר. הדימוי הנפוץ ליחס בין השיחרור והסמסארה הוא של הלוטוס. הלוטוס גדל מתוך ביצה (סמסארה) אך פורח במלואו מעל הביצה ומבלי להיות מוכתם ממנה (ניבאנה). לגבי הנבאנה לאחר המוות, זו סוגיה אחרת, שהבודהה נמנע מלדבר עליה…

הבודהה עצמו התעורר בגיל 35 וחיי חיי שחרור, ערות וחופש עד גיל 80. כך גם מאות מתלמידיו שזכו לשחרור בעודם בחיים ועם הגוף עמו נולדו. ניר צודק כי הדרך הבודהיסטית מבקשת להשתחרר מן השעבוד למעגל התשוקות הבלתי פוסק בתודעתנו, אך האם ניתוק כזה, הוא "ניתוק לא בריא מהחיים"?

ראשית, בשונה מהתפיסה הג'יינית, הרואה במוות את הדרך היחידה לשחרור (מאחר והנשמה משתחררת מכבלי הגוף והקרמה), רעיון זה לא קיים כלל בתפיסה הבודהיסטית. בבודהיזם, המטרה הראשונית (אם כי לא היחידה) היא שחרור בחיים האלו ממש, בגוף הזה שאתו נולדנו. יתר על כן, הבודהה שהקריירה הרוחנית שלו כללה גם סגפנות קיצונית, ראה בגוף ובבריאות הגופנית חשיבות עליונה. הבודהה הבין שגוף חלש ומותש מפרקטיקה סגפנית שסולדת מהגוף, אינו כלי ראוי לשחרורה של תודעה. גוף ותודעה, בהגות הבודהיסטית, קשורים זה בזה באופן עמוק. כשהתודעה סוערת הגוף מותש, וכשהגוף מותש, התודעה אינה יכולה לראות בבהירות. [MN I.116.]

עם זאת, ההערה של תומר מעוררת שאלה מאוד בסיסית: ממה מנחה הבודהה להתנתק? מהו העולם אותו עוזבים הנזירים והנזירות הבודהיסטיים? האם עזיבה כזו "מנתקת" אותם מהחיים?

רשימה זו אינה מתייחסת כלל לאספקט של מעורבות חברתית של הבודהה, או מעורבותם של נזירים ונזירות במהלך ההיסטוריה הבודהיסטית. אסף סאטי אל בר, כתב ממש לא מזמן רשימה שעוסקת בעניין ואתם יכולים לקרוא אותה כאן, וכפי שאביב טטרסקי ציין באחת התגובות לרשימה של תומר, "הבודהיזם הוא דרך חיים מגוונת מאוד – יש את הבודהיסטים שמתבודדים במערות ויש את הבודהיסטים שמייעצים לראשי מדינה (היו אפילו כמו בודהיסטים שמלכו ושלטו רחמנא ליצלן).

אסף ואביב צודקים באמירתם שהבודהה, כמו גם בודהיסטים רבים אחרים בהיסטוריה הבודהיסטית באסיה, לא התנתקו מהחיים במובן הפוליטי. עם זאת, אותי מעניינת השאלה היותר בסיסית לגבי הטענה כי הבודהיזם מכוון לניתוק מהחיים: ממה כן מנחה הבודהה להתנתק? האם ההתנתקות הזו היא מה"חיים" או שמא הבודהה מנחה להתנתקות ממה שלא מאפשר חיים בריאים באמת?

בראשית דברי אני רוצה לציין שאין ספק שקיים בבודהיזם אידיאל של פרישוּת  ונזירוּת. בדרך הבודהיסטית מתוארים בעיקר שתי בחירות חיים, דרך הנזירוּת, בה אדם בוחר בפרישות מ"חיי הבית", "בית", באופן הפשוט והבסיסי ביותר מתייחס לחיים של זוגיות, משפחה ופרנסה, אך גם להבנתי, לחיים בהם יש "בית" כמקום "שלך". הדרך השנייה היא של "בעל הבית": אדם שבחר בחיי משפחה, חיים הסובבים סביב התא המשפחתי שאדם יוצר. למרות החלוקה הזו, קיימת אפשרות ביניים: מתרגל שאינו הופך לנזיר או נזירה, אך אינו חי ממש את חיי בעל הבית במלואם. בחירת חיים זו מאפשרת לתרגול הרוחני להיות חלק משמעותי מהחיים (ובאסיה היתה שמורה בעיקר לאנשים מבוגרים). "הקטגוריה" הרוחנית הזו נקראת בפאלי upasaka (גבר) ו-upasika (אשה).

היהדות שונה באופן מהותי מהדרך הבודהיסטית, מאחר והפרקטיקה הדתית היהודית מכוונת אך ורק לחיים של בעלי בית. ביהדות פרישות אינה אידיאל ואף אינה מומלצת, שכן אחת מהמצוות הבסיסיות היא הולדת ילדים.

בבודהיזם, כפי שציינתי, פרישות תמיד הייתה סוג של אידיאל, מתקופתו של הבודהה (שהיה בעצמו פרוש) ועד היום (זה השתנה מאז הגיע הבודהיזם למערב שבו אנשים חיים על התפר שבין חיי בעל בית לחיים ללא בית, ואפשר לקרוא להם upasika ו- upasaka).

עם זאת, חשוב לי לציין, שהפרישות היא אידיאל מסיבה פשוטה מאוד: אורח חיים נזירי, מאפשר למתרגל/ת להקדיש את מירב זמנם לתרגול הרוחני. היינו, האידיאל הנזירי הוא פרגמטי לחלוטין (כמו תורתו של הבודהה באופן כללי): מי שאינו פרוש, כלומר מי שעליו או עליה לפרנס משפחה, לצאת לעבודה ובעצם לתחזק חיים מהסוג הזה, קשה לו הרבה יותר לפתח ולטהר את תודעתו ובכך לראות בבהירות את המציאות. חיי בעל הבית הם עמוסים, כמו שכולנו יודעים, ולעיתים קרובות הנטל הרב אינו מאפשר לנו לתרגל, או לתרגל כפי שהיינו רוצים.

אולם, מאחר וזו הצהרה פרגמטית ולא עקרונית, אנשים שבחרו להיות בעלי בית, יכולים גם יכולים להשיג את השחרור והחופש עליו דיבר הבודהה. בסוטות של הקנון הפאלי הבודהה מונה את תלמידיו ותלמידותיו שזכו בדרגות השיחרור השונות וביניהן, כמה מפתיע, מופיעים שמותיהם של בעלי בתים, נשים וגברים.

כלומר, אפשר לומר שהפרישות החיצונית היא "אמצעי מיומן" להשגת החופש ולא תנאי לכך. הדהמה, הדרך שהתווה הבודהה לשחרור, אפשרית גם לאלו שבחרו בדרך הנזירית, אך גם מי שבחר או בחרה בחיי משפחה.

יתר על כן, ההבחנה בין "פרישות" ו"חיי בית" אינה מוגבלת לתיאור מצב חיצוני. באופן עמוק יותר, "חיי הבית" (gehasita) ו"חיי פרישות" (nekkhammasita) אינם מצב חיצוני כלל, כי אם גישה מנטלית פנימית. כלומר, ההבחנה בין "חיי בית" ו"חיי פרישות" אינה קשורה רק לסוגייה האם לאדם יש משפחה וקריירה או האם הוא לובש גלימות וחי כנזיר במנזר. ההבחנה הזו מתארת גישה פנימית, התייחסות מנטלית אל המציאות.

דוגמא מעניינת לכך מופיעה ב- Salàyatanavibhanga Sutta. הבודהה מסביר כי שמחה, עצב או איזון נפשי השייכים לחיי הבית הם מצבים מנטליים שאין בהם ראייה בהירה של טבע המציאות. לעומת זאת, שמחה, עצב או איזון נפשי השייכים לחיי פרישות הם מצבים מנטלים הנטועים בראייה בהירה של טבע המציאות. במילים אחרות, מה שמבחין בין השניים, זה נוכחותה או אי-נוכחותה של חכמה לגבי טבע המציאות, מאחר והאופן בו אנחנו פוגשים את העולם, שונה אם בבסיס המפגש נוכחת חכמה או קיימת בורות. כלומר, נזיר יכול לחיות "חיי בית", ובעלת בית יכולה לחיות "חיי פרישות". פרישות אמיתית מתייחסת לאופן בו אדם פוגש את העולם; פרישות אמיתית מתארת אדם שפוגש את עולם התופעות מתוך חכמה ולא משנה כלל אם היא לובשת גלימה או סארי.

פרישות במובנה הבודהיסטי העמוק היא נטישת ההיאחזות וההשתוקקות לחוויות, תופעות וחפצים. פרישות אמיתית אינה ניתוק מהעולם, כי אם שהייה בתוך העולם, מתוך פרספקטיבה ערה לטבעה של המציאות, לטבעם של הדברים. פרישות במובנה העמוק אינה מבטלת את עולם התופעות ומפנה לו עורף, כי אם פוגשת ומתנהלת בעולם באופן ער.

הבודהה אומר באופן ברור שוב ושוב כי הבעיה אינה ב"עולם" או באובייקטים השונים הקיימים בעולם. לכן הבודהיזם אינו מנחה לניתוק מעולם התופעות. הבעיה, הסביר הבודהה, היא בתשוקה שלנו לדברים, תשוקה שגם אם היא מתמלאת היא מובילה לתשוקה חדשה וחוזר חלילה. מפגש עם עולם התופעות מתוך השתוקקות וסלידה, נידון להוביל אותנו לתחושת חוסר סיפוק, אי נחת וסבל. אליבא דה בודהה, כל אוביקט וכל חוויה סופם להתפוגג בשלב זה או אחר. לכן, מי שפוגש את המציאות מבלי לתלות את אושרו באובייקטים או חוויות מסוימות, חי חופשי בתוך העולם. וכך מתאר הבודהה:

האובייקטים הנהדרים של החושים נשארים כפי שהם בעולם,

בעוד החכם נוטש את הדחף והתשוקה אליהם. [AN III.411]

האם התרגול המדיטטיבי הבודהיסטי מכוון לניתוק מהעולם?

האימון הבודהיסטי אינו מבקש מהמתאמן לנטוש את עולם התופעות, לדחות את גופנו או לסגור את חושנו מכניסת רשמים. דוגמא יפה לתפיסה הבודהיסטית היא ההסבר של הבודהה כי:

העין אינה זו שכובלת את הצורות והצורות אינן אלו שכובלות את העין, אלא התשוקה והדחף שמתעוררים כתוצאה [מהמגע] בין שניהם, זה הכבל שם… אם העין היתה הכבל של הצורות והצורות היו הכבל של העין, אז חיי התרגול הרוחני, שמטרתם היא ההפסקה המוחלטת של אי הנחת, הכאב והסבל, לא היו אפשריים. [וכך לגבי שאר החושים]
SN IV.162-5

הבודהה אף פעם לא הנחה את תלמידיו להתנתק מהגוף, מהתחושות, מהמחשבות והרגשות. אין אף הנחיה מדיטטיבית להתנתק מעולם התופעות. ההפך, ההנחיה של הבודהה מאוד ברורה: לראות את עולם התופעות כמות שהוא.

התרגול הבודהיסטי, כפי שהוא בא לידי ביטוי בסטיפטהאנה סוטה, מבקש מהמתאמן לראות את עולם התופעות בבהירות; לדעת את עולם התופעות כפי שהוא באמת. ההנחיה היא ברורה: לראות את הגוף, התפיסות, ההרגשות, הדפוסים והנטיות כפי שהם באמת; לראות את טבעם בבהירות: "גוף כגוף, הרגשה כהרגשה, תודעה כתודעה ותופעות מנטליות כתופעות מנטליות". כך, אומר הבודהה, המתרגל "שוהה בלתי תלוי, כשהוא אינו נצמד לדבר בעולם."

אז ממה כן מנחה הבודהה להתנתק? הדרך הבודהיסטית מכוונת לדבר מאוד פשוט אך בהחלט לא קל: לנטוש ולהתנתק מההזדהות והאחיזה שלנו בגוף, בהרגשות, במחשבות וברגשות. התרגול הבודהיסטי דורש מהמתרגל להיות עם הדברים, אך באופן אחר ממה שרגילה תודעתנו. לראות, לשמוע, לטעום, להריח, לחוש ולקלוט בתודעתנו, אך מבלי להיאחז במה שנעים לנו ומבלי לסלוד ממה שאינו נעים לנו. הבודהה מנחה אותנו להיות במגע ישיר עם עולם התופעות מתוך מודעות (sati), ידיעה מלאה (sampajàna) ואיזון נפשי (upekkha). זהו "שיחרור באמצעות אי-אחיזה".

ההנחיה מאוד ברורה בפרקטיקה הבודהיסטית, והנה דוגמא קטנה:

כאשר אתה חווה מגע נעים, אל תהיה מוקסם.
כאשר אתה חווה מגע כואב, אל תהיה מושפע.
היה באיזון נפשי עם שני סוגי המגע,
מבלי להימשך ומבלי לדחות שום דבר.

לאור זאת, האם התנתקות זו יכולה להיחשב כהתנתקות מה"חיים" או שמא ההתנתקות, הנטישה והפרישות אליה מכוון הבודהה, היא מה שמאפשר את החיים הבריאים ביותר?

להבנתי, הנטישה עליה מדבר הבודהה אינה מבקשת לנטוש את העולם. הדרך הבודהיסטית מכוונת לנטישתם של אותם מצבי התודעה והלכי הרוח שמונעים מאיתנו להיות במגע ישיר ומלא עם העולם. נטישתם של השנאה, הבורות והתשוקה, מאפשר לנו להיות בתוך העולם, בתוך החיים, באופן שאינו מושפע מהסיפורים שאנחנו מספרים על המציאות, מהנטיות, הסלידות והתשוקות שלנו. הוא מאפשר לנו להיות בעולם מבלי להרגיש נפרדות.

אם כך, פרישות במובנה העמוק, אינה מתייחסת לבחירה חיצונית בחיי נזירוּת. פרישות היא מצב מנטלי בו אדם נוטש את הסלידה, השנאה, ההשתוקקות והצמא. חיים מתוך עמדה מנטלית כזו, לפחות מבחינתי, הם החיים הבריאים ביותר; חיים בעולם מתוך ראייה בהירה של טבע המציאות בזרימתה. ראייה כזו, שאינה נאחזת בדבר ואינה סולדת מדבר, כי אם רואה בבהירות את מה שיש ופועלת מתוך אהבה, חמלה וחכמה, ולא מתוך אינטרס של מה נעים ומה אינו נעים לי, מאפשרת חיים בריאים באמת.

כאשר מבינים את הדרך הבודהיסטית ככזאת שאינה רואה בעולם התופעות בעיה שיש לפתור, ואת הפרקטיקה המדיטטיבית ככזאת שמובילה למגע עמוק וישיר עם כל מה שהחיים מזמנים, אך בלי דפוסי התגובה הרגילים של תשוקה וסלידה, איך יכולה דרך זו להוביל לניתוק לא בריא מהחיים?

לסיום, אני רוצה להתייחס לשאלה האם חיי נזירות אכן יכולים להיקרא "פרישה מהחיים".

אמירה כזו יוצאת משתי נקודות מוצא: הראשונה, היא שהחיים האמיתיים הם חיי משפחה, פרנסה וזוגיות, והשנייה, שחיים נזיריים שונים באופן מהותי מחיי הבית.

כל מי שביקר אי פעם במנזר בודהיסטי או דיבר עם נזיר או נזירה בודהיסטיים על חייהם במנזר, יכול לספר כי החיים במנזר, כמו כל חיים אנושיים, הם מורכבים, יש בהם חיכוכים, קשיים, חברויות, תשוקות, דחפים וכדומה. זו הסיבה שפרישות אמיתית אינה באמת קשורה, בתורתו של הבודהה, לחיים בגלימה או בג'ינס. חיים המונעים מהיאחזות, תשוקה, סלידה, קנאה ורצון לכבוד, יכולים להתרחש בכותלי המנזר בדיוק כמו באמצע תל אביב. כמו כן, חיים המונעים מאהבה, אי היאחזות וחכמה יכולים להתרחש עם משפחה וקריירה בדיוק כמו במנזר בבורמה.

יתר על כן, בעוד מסורות רוחניות אחרות בהודו דרשו מתלמידיהם לחיות במעבה היער, ובמגע מינימלי עם שאר העולם האנושי, הבודהה חשב והנחה אחרת. המנזרים הבודהיסטיים כבר מראשית דרכה של הקהילה הנזירית, לא היו מנותקים לחלוטין מהחברה הסובבת אותם. הבודהה לא דרש מנזיריו להתרחק מבעלי הבית, מחיי הכפר והעיר באופן טוטאלי (אלא רק לתקופות קצרות וקצובות ורק אם נזיר חש בצורך מיוחד). הבודהה ותלמידיו הנזירים היו זמינים מרבית הזמן לחברי הקהילה ולכל מי שחפץ לראותם (למעט בתקופות של תרגול מדיטציה אינטנסיבי). מנזריו הראשונים של הבודהה הוקמו בסמוך לכפרים וערים ולא במעבה היער. מעדויות ארכאולוגיות וטקסטואליות אנחנו יודעים שהמנזרים המוקדמים היו

מקומות אליהם הגיעו בעלי ובעלות בית באופן חופשי ליהנות מהטבע היפה, מאומנות (כן, אומנות הייתה מרכזית ברבים מהמנזרים, אפילו כאלו שהיו יחסית מרוחקים) ומשיחה עם הנזירים והנזירות, שברוב המקרים, היו בני משפחה או מכרים מהכפר. יתר על כן, יש לזכור שהבודהה יצר במכוון תלות הדדית בין בעלי הבית והקהילה הנזירית: הראשונים תמכו בנזירים בנתינת אוכל, ביגוד ומוצרי רפואה והאחרונים נדרשו לממש את הדרך (walk the talk) וללמדה.

לכן, אפילו הדרך הנזירות בבודהיזם היא דרך אמצע: אמצע בין העיר והיער. אמצע, שמאפשר למי שבחר בכך לחיות במרחב שתומך בפרקטיקה המדיטטיבית, ובה בעת זמין ופתוח למגע עם הקהילה שלא בחרה בדרך הנזירית.

.

  1. אסף’s avatar

    שלום קרן, 
    קראתי את הרשימה של תומר כשהופיעה וכן את חילופי הדברים שם. נמנעתי מלהצטרף אליהם מפני שנדמה היה לי שהם נסבו על ציר שהסיט מרכז כובד מסוים ממסלולו. הרשימה ככללה היתה כללית מאוד והאמירה של תומר כפי שאמנם הבאת אותה כאן בשם אומרה, כללית גם היא ואף ביחס לנושא הקונקרטי שהוא צדדי למדי ברשימתו. האמור הוא בחלק ניכר- מהתורות המזרחיות ופעמים רבות – היינו שישנם מקרים לא מעטים בהם הניתוק קיים ואולם בפירוש אין זו אמירה שמשמעה כל המקרים ואף לא, בשום פנים – רובם. לבוא ולדרוש את תורת הבודהא במובן שהוא לפעמים באמת פרשנות דרש – ואין ספק שהבודהיזם עצמו כבר עשה זאת, הרי היא בכל זאת היתממות אפולוגטית מסוימת. מבחינה תכנית אין ספק שיש במקרים רבים העדפה מפורשת של הדרך הנזירית כדרך ההולמת ביותר חיי תרגול והגשמה. לגבי ניתוק מ"החיים" – נו, להגיד שכל צורת הוויה היא חיים זו לא חכמה ולזה לבטח לא התכוון תומר. גם חיים במנזר הם חיים תקפים בכל מובן, אלא מאי, יש הבדלה בין מנזר לבית. כשאנו אומרים "הממשלה מנותקת מהעם" זה נתפס באזנינו כביטוי תקף לתמונת מציאות מסוימת. אני חושב שתומר כתב את דבריו ברמה זו. של שפת המוסכמות. עולם התופעות הוא בדיוק מה שהבודהיזם מפנה לו עורף – אם גם זהו עורף שכולו עיניים.מפני שהאנאליזה הבודהיסטית, ההתעמקות המדיטטיבית מפרקת את המופעים עד הבנת ריקותם וזה ניכר יפה כ"כ בסוטרת הלב שכולה ראשי פרקים לפרקטיקה הזו. נכון מאוד שהבודהיזם "מקורקע" כפי שכתב יפה אביב ואני בהחלט מזדהה עם ההיצמדות העיקשת של אביב לעניין הפרקטיקה וחופש הפרקטיקה בבודהיזם והחיוניות  - ומכאן הקשר האותנטי לחיים – של הדהרמה. אבל, שוב, אני מרגיש את המגננה יותר מאשר מזהה דילמה אמיתית בדבריו של תומר. בבחינת שתי המסורות, הדבר פשוט מאוד. האתוס הבודהיסטי הוא באופן מכריע אתוס נזירי; זה היהודי הוא בעלביתי. היו יוצאי דופן כאן ושם ואנו תמיד נרגשים לזהות אותם מפני שהם דמויות של אמת וחיים. אבל צריך רק לפנות אל דוגן, בשביל למצוא ביטוי קיצוני שממחיש למה התכוון המשורר כשדיבר על יחס דיכוטומי בין התורה ל"חיים" – המקרה בו דוגן מייעץ לנזיר לעזוב את הבית – הלכה למעשה, חרף היותו המפרנס היחיד של אימו הזקנה, לטובת הגשמת דרך הבודהא שתועיל, כמובן לשניהם – לאם ולבנה. ואין מי שמצוי מעט מזעיר בברית החדשה ולא תהדהד לו המשנה הזו את המלצתו של ישוע שמוטב לו לאדם לעקור עין או לכרות יד מאשר לבוא לכלל חטא ע"י אלו.
    אמנם, המנזר הוא גם מרחב של חיים – ודוגן, בעקביות מייעץ לנזיר אחר לעזב גם כן, הפעם,  המדובר היה בנזיר שהתלבט אם לסעוד את מורו הנוטה למות או לפנות הלאה בחיפושו הרוחני, למרות בקשת המורה. שני מקרים זהים מהותית, המתרחשים במרחבים שונים מהותית. שניהם מרחבי חיים, שניהם מבטאים בחירה נחרצת בנתיב אחד. די לראות את המחלוקת החמורה שיש כיום בעולם היהודי על חסידי ברסלב הנוהים לאומן דווקא במועדים שעיקר אורחם הוא משפחתי והנהירה ההמונית העממית הזו לציון צדיק בניכר נדמית כדבר זר ומוזר לרבים ובקיאים. 
    מלבד כל האמור לעיל אולי לא מיותר לגמרי לציין שאני מסכים עם כל מה שכתבת, לבד מהמוטיבציה הבסיסית  - אולי החיצונית לזו המתמדת אצלך (שהיא הסברה נכונה של הדהרמה) – כלומר, זו ששורשה בפולמוס הנזכר. נראה לי שמשהו פה נופח מפרופורציות. 
    כמובן שגם ההלכה היהודית עשויה להרחיק אדם – וציבור – מחיים, במובן בסיסי ביותר ויש ספר מתועב שנכתב לא מכבר, בחינת ספר ייעוץ למלך וחייל, שממחיש זאת יותר מכל. 
     

  2. keren’s avatar

    שלום אסף,

    אני לא בטוחה לגמרי מה הביקורת  לרשימה ומה נופח מפורפורציות מבחינתך, אבל את הרשימה כתבתי לאור הרשימה של תומר שסוף סוף דחפה אותי לכתוב משהו על האמירה, בה נתקלתי לא מעט פעמים, שהבודהיזם שולל חיים. זה היה טריגר, ולא התייחסות רק לרשימה של תומר, שבעקרון לא דיברה ממש על נושא זה.

    האם לא אמרתי שיש אידיאל נזירות בבודהיזם? אכן, מייסד הדרך עצמו היה נזיר, כך שאפשר לצפות שזו הדרך שהוא ימליץ. מה שחשוב היה לי להבהיר ברשימה זה כמה דברים מרכזיים:

    1. עוד בטקסטים הבודהיסטיים המוקדמים, יש עדות לכך שהבודהה לימד את הדהמה, על כל עומקה וסוגי הפרקטיקה שהיא מציעה גם לבעלי בית, ושבעלי ובעלות בית התעוררו לחלוטין. זה משהו שרבים אינם יודעים, לאור התפיסה הרווחת בבודהיזם התהרוואדי.

    2. למרות שאידיאל הנזירות כבחירת חיים חיצונית קיים בבודהיזם, הבודהה כבר בטקסטים המוקדמים ביותר מציין כי פרישות אמיתית אינה חיצונית. הבאתי דוגמא אחת, אבל יש יותר. כלומר, ברור שחיי נזירות, מבחינתו של הבודהה ומורים רבים במהלך ההיסטוריה, תומכת הרבה יותר בדרך מאשר חיי בעל הבית. עם זאת,, התפיסה הבסיסית היא שגם מי שאינו נזיר יכול להתעורר. נזירות היא פרגמטית ולא מהותית.

    3. בשונה ממסורת רוחניות אחרות, בהודו ובנצרות, הבודהה, מראשית הקמת המסדר הנזירי, ייצר תלות הדדית מוחלטת בין שתי הקהילות. בשונה מהבודהיזם הסיני לדוגמא, בו נזירים יכולים לעבד את האדמה, לבשל ולייצר את בגדיהם, מה שמאפשר להם, עקרונית, לא להיות במגע עם ה"עולם" שמחוץ למנזר, בהודו (ובשאר דרום מזרח אסיה גם היום) היה אחרת. חשוב היה לבודהה שהמסדר הנזירי יהיה חלק מהחברה, ולא "מנותק" ממנה. זו תפיסה מאוד יחודית בתוך דרך ששמה את הנזירות כאידאל.

    4. אגב דוגן, אני מניחה שהבודהה לא היה מאפשר לאדם שהוא המפרנס העיקרי של אמו המבוגרת, להפוך לנזיר במנזרו. אין לי כרגע זמן לחפש את הרפרנס בויניה, אבל אני אנסה מתישהו.

    5. ועוד נקודה.הבודהיזם במערב בעצם שינה לחלוטין את החלוקה הזו. אין כמעט מנזרים, ומרבית המורים והמתרגלים המאוד מסורים של הדהרמה אינם נזירים או נזירות. זה רק מראה, שהחלוקה הזו יש לה קונטקסט היסטורי. בעבר, מי שרצה לתרגל מדיטציה באופן יחסית אינטנסיבי, לא יכול היה להיות בעל בית. (לאור צורת החיים) בעת המודרנית, יש אפשרות אחרת: אפשר לא להיות נזיר, כלומר אפשר לחיות בזוגיות ולהוליד ילדים, ועדיין לתרגל את הדהרמה באופן משמעותי ומרכזי לחיים. שוב האידאיל הנזירי הוא פרגמטי לחלוטין. אם אפשר לחיות את הדהרמה מבלי ללבוש גלימה, מה חשובה הגלימה…?

  3. אסף’s avatar

     קרן, אני מקבל את כל מה שאמרת  – לרבות את פתיחת דבריך. כנראה לא הבהרתי את עצמי – אני מבין שהרשימה של תומר היתה טריגר בלבד. הגבתי לך דווקא משום שכתבת רשימה מנומקת העומדת לעצמה ולא הגבתי, לעומת זאת, בדיון התגובות שברשימתו של תומר, שהיה לטעמי דיון קצת חירש (הדיון :) . עיקר טענתי בהקשר האמור אם כן, הוא שיש רגליים לאבחנה בדבר"מנותקות מהחיים" אם מבינים את המושג כמשמעו השגור (והגס אמנם), היחסי בהחלט. אני לא מכיר כמעט שום פרקטיקה רוחנית רצינית שאיננה פרגמטית. הטענה היא בדבר התחומים שתוחמים בחיים. שליבותו של המנזר בקהילה היא מובנת וגם מנזרים סיניים ויפנים שהם מוסדות די אוטרקיים מקפידים ככל הידוע לי על קיבוץ נדבות ומעורבות טקסית בקהילה. אבל עצם קיומו של המנזר הוא קיומה של אקסטריטוריה. זה די ניכר.
    עם זאת, דברייך מנומקים היטב ונכונים כשלעצמם, אין לי ספק וברור לי שאת גם בקיאה (ובוודאי יותר ממני) בעולם התוכן. עמדתו של דוגן, סמכות בודהיסטית די דומיננטית (ואני מודע כמובן לעושר הגוונים של הבודהיזם) מציעה לפחות איזה אישוש גם לטענה שבבסיס הסערה בכוס התה הזו. לבטל אותה מכל וכל קשה, מפני שזו נטייה קיימת  -ואמנם מוזר מאוד לו לא הייתה קיימת. היא קיימת כנטייה אנושית ופרקטית גם ביהדות, אצל יחידי סגולה. העובדה שיש ריבוי פאות לסוגייה היא ברורה וזה מה שיפה כ"כ. את למשל, הבהרת את העמדה שמנגד בצורה בהירה ויפה ואין לי ספק שאפשר למצוא סימוכין טקסטואליים מבוססים מאוד כנגד עמדתו של דוגן (לה התוודעתי בתרגום שיצא בהוצאת מאגנס, סוג של "ליקוטי שיחות".). בכלל נראה לי כמובן ילדותי מאוד להיתלות בפן אחד או בעמדה אחת של מורה, סמכותי ככל שיהיה ולהציגה בבחינת כזה ראה וקדש.

  4. אלכס’s avatar

    קרן שלום,
    גם באמירה של להיות נוכח בתשוקות החיים רק לא להיאחז באף אחת מהן יש ניתוק גדול מהחיים, בודאי ביחס ליהדות.
    האם בבודהיזם יש שאיפה לתיקון החיים כולם?
    האם נכון להיאחז בתשוקה להפסקת האלימות והרוע בעולם? כן דווקא תשוקה לכך? האם יש מקום לצער עמוק ואף אבל על הרוע ותוצואתיו בעולם? ביהדות התשובה לכל זה היא כן רבתי. התיקון לכל זה הוא בודאי בתודעה, אך זה לא מספיק. ביהדות יש להצטער צער ממשי על העוולה בעולם, לשאוף ולהיות בטוח בתיקון הקולקטיבי אוניברסלי היסטורי של כל זה. ביהדות יש להצטער לא פחות על דמעה של ילדה ועל קשר זוגי שלא צלח.
    אחד מגדולי ההוגים היהודיים אמר: כל עוד יש תולעת ביקום שלא נוח לה, עם ישראל לא סיים את תפקידו בעולם. 
    אין ספק שבבודהיזם אין כזה חיבור טוטאלי אל חפץ תיקון החיים. 

  5. keren’s avatar

    אלכס שלום,

    לגבי האמירה הראשונה שלך, אתה כמובן יכול להחזיק בעמדה שלהיות נוכח מבלי לאחוז בדבר, זה "ניתוק מהחיים", אני חושבת אחרת. השאלה כמובן היא מהם "חיים" שראוי לא "להתנתק" מהם? מבחינתי, חיים בהם אנחנו משועבדים לסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו (ובמרבית הזמן מאמללים אותנו ולעיתים את סביבתנו), או לרגשותנו השלילים, או לתפיסותנו והשקפותנו, הם לא "חיים" שהייתי רוצה לאחוז . מחיים כאלו אני מעדיפה להתנתק…

    לגבי השאלה "האם נכון להיאחז בתשוקה להפסקת האלימות והרוע בעולם" ,תשובתי תהיה כי לא נכון ל"היאחז" בשום דבר, מאחר שהיאחזות (ולא משנה מה אוביקט ההיאחזות) זה תנועה מנטלית שלא מאפשרת לנו לראות את האחר באמת; לא מאפשרת לנו להקשיב. זו תנועה מנטלית שגורמת לנו להתחפר באופן בו אנחנו תופסים את המציאות (ואנחנו בטח יכולים להסכים, שתפיסתנו את המציאות מוגבלת לעיתים קרובות); זו תנועה מנטלית שגורמת לנו לחשוב שרק אנחנו והפרספקטיבה שלנו צודקת. מה שכן הייתי אומרת, שראוי לשאוף ולבקש את הפסקת האלימות והרוע בעולם, לא מתוך "אחיזה" בהשקפה מסויימת, כי אם מתוך פעולה נכונה שנובעת מראייה מעמיקה של המציאות ומורכבותה.

    צער עמוק על קיומו של סבל ורוע נקרא בבודהים חמלה. זהו רגש שמונע מתוך אמפתיה עמוקה לסבלם של אחרים. אז כן, בדרך הבודהיסטית אנחנו מתבקשים לחוש בעומק ליבנו את כאבם וצערם של אחרים ולשאוף להקל מסבלם ואף לשחררם לחלוטין. איך זה נעשה, יש דרכים שונות (אתה מוזמן לקרוא את הרשימה הזו שמתעסקת בנושא מעט:

    http://kerenarbel.com/2010/12/bodhisattva-and-arahant/)

    בבודהיזם המהאיאני הושם דגש רב בדיוק על הרצון להפסיק את סבלם של כל היצורים בעולם, ללא קשר למינם, דתם, מוצאם, זהותם המינית או האם האם אנושיים או לא. אולי יש הוגים יהודיים שראו בסבלם של כל היצורים משהו שיש לתקן, אבל יש מספיק שראו בעיקר את העם היהודי ורק אותו ואת סבלו. ל
    סיום, הרשימה הזו (ובכלל) אינה עוסקת בהשוואה ליהדות. יש הבדל גדול בין שתי המסורות, לעיתים כזה שאינו ניתן לגישור, ולעיתים כזה שרק קשור לפרשנות.
    נקודת המוצא ממנה אני כותבת היא הרצון להבהיר, לחקור ולהעמיק בדהמה שהתווה הבודהה, כדי לתרום למי שדרך זו מעניינת אותו, קודם כל באופן פרקטי אך גם באופן פילוסופי. אני מנסה להבהיר דברים בדרך הבודהיסטית שנראים לי חשובים למי שרואים בפרקטיקה הרוחנית הזו הצבעה ישירה לחופש. את זה אני מנסה לעשות על ידי שיתוף בהבנות שלי שנובעת מתוך החקירה האישית שלי לטבע המציאות והידע שצברתי מהתרגול והלימוד.

  6. אסף’s avatar

    אלכס, מאיפה ה"אין ספק" הנחרץ הזה? אין לי ספק שלא קראת דייך בשביל להבין שמה שאתה מתאר מגדיר הרבה יותר טוב פרדיגמה בודהיסטית מאשר יהודית. זה שיש רב שטען כך ביחס לתולעת (ואולי התכוון לתולעת יעקב?) זה יפה, אבל לעומתו רבים יותר רואים את תכלית גאולת העולם ב"שפה אחת ודברים אחדים" שהם כמובן הכרת השם בשם בו נודע לעברים וכל זאת, עם העם היהודי כדובדבן שבקצפת. אני לא המצאתי. כמוך ,אני חי בסביבה יהודית ומספיק טחנו לי את הקונספט הזה בשביל להבין מה נטמע ב"דיבור" היהודי ומה נותר כ"פרפראות לחכמה". כצמחוני, שולפים מולי תמיד את חזון הצמחונות והשלום של הרב קוק, שהוא יפה כשלעצמו אבל הוא בעיקרו קונטרס משיחי – כלומר לא משהו שמעמיד נורמה לזמננו אנו. בבודהיזם יש עניין מהותי מאוד ביישום קונקרטי ומיידי של תנאי החמלה הבודהיסטיים. יש כמובן גם שאיפה לשחרור כל הבריות החשות – כולל תולעים. אני חושב, יחד עם זאת, שלא ה"יהדות" ולא ה"בודהיזם" כבולים להגדרה קשיחה של מסגרת-על נורמטיבית, ולראייה, הגיוון הקיצוני אפילו שיש ביהדות הארצישראלית ובעולם כמו גם בבודהיזם. העיקר המשותף לשתי אלו הוא מומנט האחריות האישית שמשמעה, במידה רבה, קשב דו ערוצי – למציאות החיה כמו גם לטקסט החולם אותה. התנהלות מתוך דרישת הטקסט כעולם והעולם כטקסט. 

  7. אורן’s avatar

    מתוך ההתנסות שלי בבודהיזם (חניכה אינטנסיבית במנזר בודהיסטי  ועשור של תרגול ויפאסנה):
    הבודהיזם מנתק את האדם מאלוהים, אותו מושג שהבודהא כלל לא התייחס אליו. 
    זו לא טענה מלומדת ומנומקת כי אם זעקה שאדם יכול לחוש בלבו פנימה
    במקרה שלי , הדבר הביא לחיי אמונה, אבל לא לדתיות כזו או אחרת

  8. דרול’s avatar

    תמהתי מה קרה לבודהיסטים בתמורות הזמן?
    הרי כל השנים הם התגאו בסדנאות הסגפניות שלהם , באיסורי המאכל ואיסורי הדיבור , במנזרים הבודהיסטים  התקועים בקצות הצוקים או במנהרות נידחות.
    הרי בודהא עצמו מטיף פעם אחר פעם להתרחקות מהעולם ומהחברה כמו לדוגמא בדהמפדה כשהוא אומר " אל תהיה חבר לעולם" או "ראה את העולם כאילו הוא בועה " או "החכם כסוס אציל המותיר אחריו את העדר"
    אם אני זוכר נכון , גם בבסט סלר הבודהיסטי "ספר המתים והחיים" , מתפעל המחבר בכושרם של מוריו לשהות בקור המקפיא במשך שעות בביגוד קליל.
    אז מה קרה פתאום? למה נזנחה ההסתגפות וההתנזרות?
    האם הבודהיסטים מפחדים מדעותיהם של יאפים עתירי ממון?
    אל פחד!
    gate gate pāragate pārasaṃgate bodhi svāhā!!!!

  9. keren’s avatar

    שלום דרול,

    קצת קשה לענות לתגובה כללית שאומרת "מה קרה לבודהיסטים בתמורות הזמן?
    הרי כל השנים הם התגאו בסדנאות הסגפניות שלהם , באיסורי המאכל ואיסורי הדיבור , במנזרים הבודהיסטים  התקועים בקצות הצוקים או במנהרות נידחות."
    אלו אמירות פופוליסטיות, כולנניות ולא רציניות.

    איזה מנזרים? איפה בדיוק הם התגאו בסגפנות או באיסורי דיבור?

    מבלי לפול להכללות גסות, הבודהיזם באופן כללי אינו סגפני במובן של עינוי הגוף ואיסורי אוכל, שינה, תרגול נוקשים. בטקסטים המוקדמים, כמו במנזרים בדרום מזרח אסיה, קשה לומר שקיימות סדנאות סגפנות וכך גם במסורות בודהיסטיות אחרות. בדרום מזרח אסיה, מרבית המנזרים אינם בקצות צוקים (זה יותר נכון לחלק מהמנזרים בסין או בטיבט (שגם ככה כולה נמצאת על קצות צוקים) ). בדרום מזרח אסיה, המנזרים קרובים מאוד לכפרים ולערים. אפילו בטקסט של בודהגהוסה מהמאה ה-5 לספירה הוא מתאר את המנזר כמקום קרוב לכפרי ולבעלי הבית, שמגיעים אליו בקביעות.

    אתה קצת זורק ססמאות מבלי לגבות אותם. אנא תן לי מראה מקום מדויק של בתי השיר מהדהמפדה. סביר להניח שהמונח "עולם" בהקשר הזה (כמו במרבית המקרים) מתייחס להזדהות שלנו עם חמשת המצרפים. ההנחייה של הבודהה, כפי שכתבתי ברשימה, היא לא להתנתק מהמצרפים(זה בלתי אפשרי) אלא לראותם כמו שהם : תהליכים פסיכו-פיזיים ארעיים.

    אני לא בטוחה למה אתה מתכוון בספר המתים הטיבטי (אולי מישהו מהקוראים שמכיר את הבודהיזם הטיבטי טוב ממני יתייחס לכך), אבל יש פרקטיקות מדיטטיביות, שמאפשרות למודט לשהות בקור מבלי לחוש אותו. בניסוי מדעי שנערך על כך הוכח שהגוף (בעיקר קצות הגוף) חמים מאוד ולכן מודט כזה יכול לתרגל בשלג מבלי לחוש קור. עם זאת, אין דרישה באף טקסט בודהיסטי שאני מכירה, לשבת בכוונה בקור מקפיא, לענות את הגוף בצומות, לשבת על מסמרים וכדומה. אלו פרקטיקטת סגפניות מוכרות ומתורגלות היטב בהודו, אבל לא על ידי הבודהיסטיים.

    הבודהה כן ציין שנזיר שמרגיש צורך (ואך ורק אם הוא רוצה, אין הנחייה כזו שמחייבת את כל הנזירים) יכול לתרגל פרקטיקות מעט יותר קשות, אבל רק לפרק זמן קצר וקצוב. פרקטיקות אלה נקראות dhutaanga וכוללת מגורים ביער באוויר הפתוח (בשונה ממגורים במנזר), אכילה רק פעם אחת ביום (שזה לא כזה קיצוני), שינה בישיבה ,הסתפקות רק ב-3 גלימות (בעצם כמו כל נזיר). אתה יכול לראות אותם כאן ולקרוא מתי, איך , על ידי מי ומדוע יש נזירים שבחרו לתרגל אותם:

    http://www.accesstoinsight.org/lib/authors/khantipalo/wheel083.html#pre

    יש הבדל גדול בין נזירות לבין סגפנות. נזירות היא אידאיל בבודהיזם אך סגפנות ממש לא. הבודהה הרי היה סגפן מקצועי לפני ההתעוררות והוא הבין שסגפנות אינה הדרך. אתה יכול לקרוא את הדרשה הזו ולהיווכח בעצמך בביקורת של הבודהה על סגפנות ואת הסיפור האישי שלו מדוע הוא חשב כך:
    http://www.accesstoinsight.org/tipitaka/mn/mn.036.than.html

    לסיום, מביקור במנזרים בודהיסטיים שונים קשה  לילומר שאורח החיים הוא סגפני (ואני ממש לא סגפנית באופיי), מתבודד ומנותק מהחברה. אנא ספר מנסיונך, מתי נתקלת בסגפנות בבודהיזם ואיפה?

  10. דרול’s avatar

    בסדנאות של גוואנקה לדוגמא

  11. keren’s avatar

    האמת, אם אתה חושב שסדנה של גואנקה של 10 ימים נופלת תחת הקטגוריה של סגפנות, ובגללה אתה אומר שהבודהיסטים סגפנים, אז אני בהחלט לא מסכימה וכנראה שאנחנו תופסים סגפנות באופן שונה (למרות שיש הגדרות ברורות מהי סגפנות, נזירות ופרישות. לא סתם יש שלוש מילים שונות..).

    אכן, בסדנאות של גואנקה אוכלים את הארוחה האחרונה ביום ב-12:00, שזה משהו שרובנו לא רגילים אליו, אבל זה בהחלט לא סגפני.. בסדנאות האלו נחים בצהריים וישנים שנת לילה טובה. כנראה שאנחנו מבינים בצורה אחרת מהי סגפנות, בעיקר כשיודעים מה סגפנים עושים: לא אוכלים כמעט בכלל, או רק כמה גרגרים ביום, עומדים במשך שנים או מתגלגלים ממקום למקום, לא מתרחצים, לא מתקרבים לבני אדם, או במקרים מסוימים בסגפנות הנוצרית וההודית, אף מכאיבים באופן מכוון לגוף ופוצעים אותו. אלו הן פרקטיקות סגפניות מבחינתי.

    לאכול שתי ארוחות ביום, לתרגל מדיטציה באולם ממוזג או תחת כילה, לישון שנת צהריים ושנת לילה מלאה, לא נחווה מבחינתי כסגפנות (ומי שמכיר אותי יודע שאני לא טיפוס סגפן כלל). מבחינתי, זה תרגול לפרק זמן מסוים, בדחיית סיפוקים והתבוננות בתודעה המשתוקקת…

    אני ממליצה על הדרשה שצירפתי בתגובה הקודמת היא מבהירה את ההבדל מבחינת הבודהה בין סגפנות ונזירות. 

  12. דרול’s avatar

    רק להבהרה.
    לא התיחסתי לטקסט הבודהיסטי המקורי על הבארדו , קרי "ספר המתים הטיבטי" אלא לספר תעמולה בודהיסטי פופולארי בשם "ספר המתים והחיים הטיבטי" מאת סוגיאל רינפוצ'ה.
    http://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=15455
    בנוגע לפרישות , סגפנות והתרחקות מהחיים , אלו מונחים פשוטים , שכוללים , לדעתי כל הימנעות רצונית ומודעת מאורח החיים המקובל אצל הבורגני המצוי , צרכן המקדונלד והקניונים.
    אם לגישתך סדנת גוואנקה שאותה אני מגדיר כסאדומזוכיזם לשמו ,אינה מוגדרת כסגפנות או פרישות , ואת מפילה לקטגוריה הזו רק שינה על מיטת מסמרים , אזי אין לשנינו לקסיקון ברמה שיאפשר תיקשורת.

  13. דרול’s avatar

    הכוונה בלקסיקון , היא ללקסיקון משותף.

  14. keren’s avatar

    אוקי, זכותך לחשוב שהריטריט במסורת של גואנקה זה סאדומזוכיזם. האם יצא לך להשתתף?

    מבחינתי זה בהחלט לא סאדומזוכיזם, אם כי זה כבר לא המסורת בה אני מתרגלת באופן אישי. קיבלתי המון מגואנקה, אבל אני לא ממליצה לכל אחד להשתתף בריטריט כזה, אבל לאו דווקא בגלל האינטנסיביות (למרות שזה אכן פקטור שרצוי לקחת בחשבון וזה לא מתאים לכל אחד), כי אם בגלל האופן בו הדהמה מועברת, והאחיזה הנוצרת אצל חלק מהמתרגלים בשיטה זו כ"שיטה היחידה והנכונה".

    נסכים לא להסכים בסוגייה זו.

  15. שחר’s avatar

    קרן,
    רציתי להודות לך על הבלוג  הנהדר שלך ועל הסבלנות המרשימה בדו השיח מול כותבי התגובות.
    חבל שאת לא כותבת יותר.
    שחר

  16. אורן’s avatar

    האם יתכן שתגובתי צונזרה? 

  17. אורן’s avatar

    לא צונזרה…. טעות שלי

  18. keren’s avatar

    אורן, אני לא יודעת אם אפשר בכלל לצנזר…

    שחר, תודה רבה על המילים החמות. הלוואי והיה לי זמן לכתוב יותר…

  19. Eli The BeeteR’s avatar

    מאמר מעניין מאוד הכתוב היטב.
    מנפץ מיתוס מרכזי בהגות היהודית (אנו איננו פרושים כמו ההם – הנוצרים, הבודהיסטים וכו').

  20. שנטידווה’s avatar

    אלכס,
    תמיד חבל שדברים נאמרים מתוך בורות, וההשוואה ליהדות, אם להודות באמת, די מלאה. בכל זאת לסיבור דעתך ודעתם של כלי מי שבמקרה יקרא את תגובתי:
    קודם כל, בבודהיזם המהאיאני סיני וצאצאיו בקוראיה, יפן וכד' מופיע הסיפור הבאת פגירסה זו פחות או יותר:
    פעם נשאל הבודהיסטווה קְסִיטִיגַרְבּהַרַגָ`ה (סנסקריט – מלך רחם האדמה. סינית – דִי זָאנג, יפנית – גִ`יזוֹ) היכן יוולד, ענה: "בגהינום." תשובתו הפתיעה את השואלים שהוסיפו ושאלו: מדוע? הרי אתה בודהיסטווה כה גדול. איך יכול להיות שתיוולד בגהינום?"  אמר להם קְסִיטִיגַרְבּהַרַגָ`ה: "בגיהנום אוולד ובגיהנום אשאר, עד שיתרוקן מכל תושביו ללא יוצא מן הכלל ועד האחרון בהם."
    ועוד מתוך דבריו של החכם הבודהיסטי-הודי שאנטידווה (שאינני קרוי דווקא על שמו :-) ):
    "מי ייתן ואהפוך למאכל ומשקה בתקופות של רעב למוכי-העוני הסובלים, מי ייתן ואהיה הרופא, התרופה והמטפל לכל החולים בעולם עד שכולם יירפאו."
    "מי ייתן ואהפוך לאוצרות ממלאי-משאלות לכל מי שזקוק להם, למדריך לאלה הזקוקים למדריך, מורה-דרך לנוסעים, לסירה לאלה הרוצים לחצות (את הנהר), לספינות, גשרים וגנים יפים לכל מי שמשתוקק אליהם, ואור לאלה הזקוקים לאור."
    "ומי ייתן ואהפוך למיטה לאלה הזקוקים למנוחה, למשרת לכל אלה הזקוקים למי שישרת אותם, מי ייתן ואהפוך לתנאים הבסיסיים לכל היצורים החיים, כמו אדמה או אפילו השמיים, אשר אינם נהרסים, מי ייתן ואהיה לכל התנאים המחיים לכל היצורים החיים עד שכולם ישיגו את ההתעוררות (הארה)." 

  21. keren’s avatar

    תודה שנטידווה על מראה המקום!

  22. יהונתן’s avatar

    בעיקר בעקבות מה שכתב אלכס – צריך לזכור שהיהדות אינה תפיסה אחת שאפשר להגדירה בכמה משפטים . בעוד שעולם ההלכה על כל מחלוקותיו הוא די מוגדר הרי שעולם החשיבה פתוח ומשוחרר.
    לנושא הפרישות ארצה רק לציין את "חובות הלבבות – שער ט " של רבי בחיי המדבר על סוגי פרישות שונים והאידיאלי הוא הפרוש החי חיים מלאים אך נפשו ותועתו בעצם פרושים מכל היאחזות, די דומה לפרישות שקרן דיברה עליה 
    מקור נוסף שהייתי מתייחס אליו הוא "השתוות הנפש" כפי שמופיע בצוואת הבעל שם טוב וספרי חסידות שונים שבמהותה של ההשתוות פרישות תודעתית מצמא, צפייה והיאחזות:
    בכל דבר שיארע לו יהא הכל שוה אצלו, בין בענין שמשבחין אותו בני אדם או מבזין אותו, וכן בכל שארי דברים, וכן בכל האכילות, בין שאוכל מעדנים בין שאוכל שאר דברים, הכל שוה בעיניו, שהוסר בזה היצה"ר ממנו מכל וכל
    וזו מידה גדולה מאד.

  23. יאיר’s avatar

    יכול להיות שאף אחד לא באמת יודע מה זה שחרור ?
    האין כל השאר פרשנויות, מסורות, כתבים ודעות ?

  24. יובל יבנאלי’s avatar

    אני רוצה לגעת בשני רעיונות שהיו כאן במרכז השיח, מבלי להתייחס לדובר מסוים.

    ראשית – אני סבור שלא קיימות זיקות עמוקות בין היהדות לבין הבודהיזם.
    תופעות של כפייה עד שיעבוד בתוך החברה החרדית, התנשאות וגזענות שהתפשטו בציבור היהודי המאמין בכללותו, כוחנות שמבעבעת בכל, אטימות, התחסדות וכדו' – תופעות כאלו לא צמחו וכנראה שלא יכלו לצמוח בעולם הבודהיסטי.
    בשיח פה ניכר רצון לגעת באמת, ואלו אמיתות שעם כל הצער יש לגעת בהן.

    שנית – הבודהיזם נפלא בעיני ומרגש אותי.
    עם זאת על פי הרושם שלי חסרה בבודהיזם "שמחה" ו"שובבות". חסרים לי היסודות [הניטצ'יאניים אולי] של "חיות" ו"מלאות של החיים".
    בעיני – בון טון כבד ומעט עגמומי נסוך על הבודהיסט, כמו קיר מגן.

Reply

האימייל שלך לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>