האם הבודהיזם מפנה עורף לחיים?
התייחסות לרשימתו של תומר פרסיקו

את הרשימה הזו כתבתי כתגובה לדיון שהתפתח לרשימה הזו שפרסם תומר פרסיקו ב-16 לאוגוסט. באחת הפסקאות טען תומר כי:

הנטייה המזרחית, כמו גם הנוצרית, לבכר את הרוח על פני הגוף נותרה מודגשת בחלק ניכר מהתרבויות האלה, ופעמים רבות הכיוון הזה מוביל לדעתי לניתוק לא בריא מהחיים.

גרסה מקוצרת יותר שפורסמה באתר NRG מעריב ניתן לקרוא כאן

הערה זו של תומר הובאה כהתייחסות לדבריו של אלחנן ניר בספר חדש ושמו אם רץ לבך: רוח וקודש בחיי היום, העוסק בחיבור בין רוחניות לחיי המעשה מנקודת מבט יהודית. בספר כותב ניר כי:

זרמים רוחניים רבים – הן כאלה המצויים במזרח אסיה והן זרמים פילוסופיים מערביים-יווניים קדומים [...] ביקשו להשתחרר ממעגל התשוקות ומן השעבוד למציאות החיים הנדמית להם פחותת ערך. בתורת משה לא מצאתי בקשה כזאת. (עמ' 12)

ראשית, אין ספק שישנה תפיסה בסיסית בהגות הבודהיסטית ששחרור (נירואנה/מוקשה) הוא גם שחרור ממעגל הלידות והמיתות. עם זאת, הנקודה החשובה שיש לזכור, היא שההיבט הזה של השחרור הוא חלקי בלבד, מאחר ובבודהיזם (על כל גווניו ומסורותיו) השיחרור אפשרי בחיים האלו ממש, בתוך העולם ועם הגוף איתו נולדנו. במובן הזה, ניבאנה היא חופש מלא בתוך עולם התופעות.

גם ההבחנה בין ניבאנה וסמסארה בהגות הבודהיסטית המוקדמת ובהגות התהרוואדית, אינה רואה בניבאנה מימד אונטולוגי אחר, המנותק מעולם התופעות. הניבאנה, אותו אירוע טרנספורמטיבי בו אדם משחרר את תודעתו מכבלי התפיסה המוטעית, התשוקה והשנאה, היא מצב תודעתי בו אדם חי בעולם התופעות מבלי לזהות באופן מוטעה אף תופעה כ"אני" ו"שלי". לכן, אדם משוחרר אינו נאחז בדבר. הדימוי הנפוץ ליחס בין השיחרור והסמסארה הוא של הלוטוס. הלוטוס גדל מתוך ביצה (סמסארה) אך פורח במלואו מעל הביצה ומבלי להיות מוכתם ממנה (ניבאנה). לגבי הנבאנה לאחר המוות, זו סוגיה אחרת, שהבודהה נמנע מלדבר עליה…

הבודהה עצמו התעורר בגיל 35 וחיי חיי שחרור, ערות וחופש עד גיל 80. כך גם מאות מתלמידיו שזכו לשחרור בעודם בחיים ועם הגוף עמו נולדו. ניר צודק כי הדרך הבודהיסטית מבקשת להשתחרר מן השעבוד למעגל התשוקות הבלתי פוסק בתודעתנו, אך האם ניתוק כזה, הוא "ניתוק לא בריא מהחיים"?

ראשית, בשונה מהתפיסה הג'יינית, הרואה במוות את הדרך היחידה לשחרור (מאחר והנשמה משתחררת מכבלי הגוף והקרמה), רעיון זה לא קיים כלל בתפיסה הבודהיסטית. בבודהיזם, המטרה הראשונית (אם כי לא היחידה) היא שחרור בחיים האלו ממש, בגוף הזה שאתו נולדנו. יתר על כן, הבודהה שהקריירה הרוחנית שלו כללה גם סגפנות קיצונית, ראה בגוף ובבריאות הגופנית חשיבות עליונה. הבודהה הבין שגוף חלש ומותש מפרקטיקה סגפנית שסולדת מהגוף, אינו כלי ראוי לשחרורה של תודעה. גוף ותודעה, בהגות הבודהיסטית, קשורים זה בזה באופן עמוק. כשהתודעה סוערת הגוף מותש, וכשהגוף מותש, התודעה אינה יכולה לראות בבהירות. [MN I.116.]

עם זאת, ההערה של תומר מעוררת שאלה מאוד בסיסית: ממה מנחה הבודהה להתנתק? מהו העולם אותו עוזבים הנזירים והנזירות הבודהיסטיים? האם עזיבה כזו "מנתקת" אותם מהחיים?

רשימה זו אינה מתייחסת כלל לאספקט של מעורבות חברתית של הבודהה, או מעורבותם של נזירים ונזירות במהלך ההיסטוריה הבודהיסטית. אסף סאטי אל בר, כתב ממש לא מזמן רשימה שעוסקת בעניין ואתם יכולים לקרוא אותה כאן, וכפי שאביב טטרסקי ציין באחת התגובות לרשימה של תומר, "הבודהיזם הוא דרך חיים מגוונת מאוד – יש את הבודהיסטים שמתבודדים במערות ויש את הבודהיסטים שמייעצים לראשי מדינה (היו אפילו כמו בודהיסטים שמלכו ושלטו רחמנא ליצלן).

אסף ואביב צודקים באמירתם שהבודהה, כמו גם בודהיסטים רבים אחרים בהיסטוריה הבודהיסטית באסיה, לא התנתקו מהחיים במובן הפוליטי. עם זאת, אותי מעניינת השאלה היותר בסיסית לגבי הטענה כי הבודהיזם מכוון לניתוק מהחיים: ממה כן מנחה הבודהה להתנתק? האם ההתנתקות הזו היא מה"חיים" או שמא הבודהה מנחה להתנתקות ממה שלא מאפשר חיים בריאים באמת?

בראשית דברי אני רוצה לציין שאין ספק שקיים בבודהיזם אידיאל של פרישוּת  ונזירוּת. בדרך הבודהיסטית מתוארים בעיקר שתי בחירות חיים, דרך הנזירוּת, בה אדם בוחר בפרישות מ"חיי הבית", "בית", באופן הפשוט והבסיסי ביותר מתייחס לחיים של זוגיות, משפחה ופרנסה, אך גם להבנתי, לחיים בהם יש "בית" כמקום "שלך". הדרך השנייה היא של "בעל הבית": אדם שבחר בחיי משפחה, חיים הסובבים סביב התא המשפחתי שאדם יוצר. למרות החלוקה הזו, קיימת אפשרות ביניים: מתרגל שאינו הופך לנזיר או נזירה, אך אינו חי ממש את חיי בעל הבית במלואם. בחירת חיים זו מאפשרת לתרגול הרוחני להיות חלק משמעותי מהחיים (ובאסיה היתה שמורה בעיקר לאנשים מבוגרים). "הקטגוריה" הרוחנית הזו נקראת בפאלי upasaka (גבר) ו-upasika (אשה).

היהדות שונה באופן מהותי מהדרך הבודהיסטית, מאחר והפרקטיקה הדתית היהודית מכוונת אך ורק לחיים של בעלי בית. ביהדות פרישות אינה אידיאל ואף אינה מומלצת, שכן אחת מהמצוות הבסיסיות היא הולדת ילדים.

בבודהיזם, כפי שציינתי, פרישות תמיד הייתה סוג של אידיאל, מתקופתו של הבודהה (שהיה בעצמו פרוש) ועד היום (זה השתנה מאז הגיע הבודהיזם למערב שבו אנשים חיים על התפר שבין חיי בעל בית לחיים ללא בית, ואפשר לקרוא להם upasika ו- upasaka).

עם זאת, חשוב לי לציין, שהפרישות היא אידיאל מסיבה פשוטה מאוד: אורח חיים נזירי, מאפשר למתרגל/ת להקדיש את מירב זמנם לתרגול הרוחני. היינו, האידיאל הנזירי הוא פרגמטי לחלוטין (כמו תורתו של הבודהה באופן כללי): מי שאינו פרוש, כלומר מי שעליו או עליה לפרנס משפחה, לצאת לעבודה ובעצם לתחזק חיים מהסוג הזה, קשה לו הרבה יותר לפתח ולטהר את תודעתו ובכך לראות בבהירות את המציאות. חיי בעל הבית הם עמוסים, כמו שכולנו יודעים, ולעיתים קרובות הנטל הרב אינו מאפשר לנו לתרגל, או לתרגל כפי שהיינו רוצים.

אולם, מאחר וזו הצהרה פרגמטית ולא עקרונית, אנשים שבחרו להיות בעלי בית, יכולים גם יכולים להשיג את השחרור והחופש עליו דיבר הבודהה. בסוטות של הקנון הפאלי הבודהה מונה את תלמידיו ותלמידותיו שזכו בדרגות השיחרור השונות וביניהן, כמה מפתיע, מופיעים שמותיהם של בעלי בתים, נשים וגברים.

כלומר, אפשר לומר שהפרישות החיצונית היא "אמצעי מיומן" להשגת החופש ולא תנאי לכך. הדהמה, הדרך שהתווה הבודהה לשחרור, אפשרית גם לאלו שבחרו בדרך הנזירית, אך גם מי שבחר או בחרה בחיי משפחה.

יתר על כן, ההבחנה בין "פרישות" ו"חיי בית" אינה מוגבלת לתיאור מצב חיצוני. באופן עמוק יותר, "חיי הבית" (gehasita) ו"חיי פרישות" (nekkhammasita) אינם מצב חיצוני כלל, כי אם גישה מנטלית פנימית. כלומר, ההבחנה בין "חיי בית" ו"חיי פרישות" אינה קשורה רק לסוגייה האם לאדם יש משפחה וקריירה או האם הוא לובש גלימות וחי כנזיר במנזר. ההבחנה הזו מתארת גישה פנימית, התייחסות מנטלית אל המציאות.

דוגמא מעניינת לכך מופיעה ב- Salàyatanavibhanga Sutta. הבודהה מסביר כי שמחה, עצב או איזון נפשי השייכים לחיי הבית הם מצבים מנטליים שאין בהם ראייה בהירה של טבע המציאות. לעומת זאת, שמחה, עצב או איזון נפשי השייכים לחיי פרישות הם מצבים מנטלים הנטועים בראייה בהירה של טבע המציאות. במילים אחרות, מה שמבחין בין השניים, זה נוכחותה או אי-נוכחותה של חכמה לגבי טבע המציאות, מאחר והאופן בו אנחנו פוגשים את העולם, שונה אם בבסיס המפגש נוכחת חכמה או קיימת בורות. כלומר, נזיר יכול לחיות "חיי בית", ובעלת בית יכולה לחיות "חיי פרישות". פרישות אמיתית מתייחסת לאופן בו אדם פוגש את העולם; פרישות אמיתית מתארת אדם שפוגש את עולם התופעות מתוך חכמה ולא משנה כלל אם היא לובשת גלימה או סארי.

פרישות במובנה הבודהיסטי העמוק היא נטישת ההיאחזות וההשתוקקות לחוויות, תופעות וחפצים. פרישות אמיתית אינה ניתוק מהעולם, כי אם שהייה בתוך העולם, מתוך פרספקטיבה ערה לטבעה של המציאות, לטבעם של הדברים. פרישות במובנה העמוק אינה מבטלת את עולם התופעות ומפנה לו עורף, כי אם פוגשת ומתנהלת בעולם באופן ער.

הבודהה אומר באופן ברור שוב ושוב כי הבעיה אינה ב"עולם" או באובייקטים השונים הקיימים בעולם. לכן הבודהיזם אינו מנחה לניתוק מעולם התופעות. הבעיה, הסביר הבודהה, היא בתשוקה שלנו לדברים, תשוקה שגם אם היא מתמלאת היא מובילה לתשוקה חדשה וחוזר חלילה. מפגש עם עולם התופעות מתוך השתוקקות וסלידה, נידון להוביל אותנו לתחושת חוסר סיפוק, אי נחת וסבל. אליבא דה בודהה, כל אוביקט וכל חוויה סופם להתפוגג בשלב זה או אחר. לכן, מי שפוגש את המציאות מבלי לתלות את אושרו באובייקטים או חוויות מסוימות, חי חופשי בתוך העולם. וכך מתאר הבודהה:

האובייקטים הנהדרים של החושים נשארים כפי שהם בעולם,

בעוד החכם נוטש את הדחף והתשוקה אליהם. [AN III.411]

האם התרגול המדיטטיבי הבודהיסטי מכוון לניתוק מהעולם?

האימון הבודהיסטי אינו מבקש מהמתאמן לנטוש את עולם התופעות, לדחות את גופנו או לסגור את חושנו מכניסת רשמים. דוגמא יפה לתפיסה הבודהיסטית היא ההסבר של הבודהה כי:

העין אינה זו שכובלת את הצורות והצורות אינן אלו שכובלות את העין, אלא התשוקה והדחף שמתעוררים כתוצאה [מהמגע] בין שניהם, זה הכבל שם… אם העין היתה הכבל של הצורות והצורות היו הכבל של העין, אז חיי התרגול הרוחני, שמטרתם היא ההפסקה המוחלטת של אי הנחת, הכאב והסבל, לא היו אפשריים. [וכך לגבי שאר החושים]
SN IV.162-5

הבודהה אף פעם לא הנחה את תלמידיו להתנתק מהגוף, מהתחושות, מהמחשבות והרגשות. אין אף הנחיה מדיטטיבית להתנתק מעולם התופעות. ההפך, ההנחיה של הבודהה מאוד ברורה: לראות את עולם התופעות כמות שהוא.

התרגול הבודהיסטי, כפי שהוא בא לידי ביטוי בסטיפטהאנה סוטה, מבקש מהמתאמן לראות את עולם התופעות בבהירות; לדעת את עולם התופעות כפי שהוא באמת. ההנחיה היא ברורה: לראות את הגוף, התפיסות, ההרגשות, הדפוסים והנטיות כפי שהם באמת; לראות את טבעם בבהירות: "גוף כגוף, הרגשה כהרגשה, תודעה כתודעה ותופעות מנטליות כתופעות מנטליות". כך, אומר הבודהה, המתרגל "שוהה בלתי תלוי, כשהוא אינו נצמד לדבר בעולם."

אז ממה כן מנחה הבודהה להתנתק? הדרך הבודהיסטית מכוונת לדבר מאוד פשוט אך בהחלט לא קל: לנטוש ולהתנתק מההזדהות והאחיזה שלנו בגוף, בהרגשות, במחשבות וברגשות. התרגול הבודהיסטי דורש מהמתרגל להיות עם הדברים, אך באופן אחר ממה שרגילה תודעתנו. לראות, לשמוע, לטעום, להריח, לחוש ולקלוט בתודעתנו, אך מבלי להיאחז במה שנעים לנו ומבלי לסלוד ממה שאינו נעים לנו. הבודהה מנחה אותנו להיות במגע ישיר עם עולם התופעות מתוך מודעות (sati), ידיעה מלאה (sampajàna) ואיזון נפשי (upekkha). זהו "שיחרור באמצעות אי-אחיזה".

ההנחיה מאוד ברורה בפרקטיקה הבודהיסטית, והנה דוגמא קטנה:

כאשר אתה חווה מגע נעים, אל תהיה מוקסם.
כאשר אתה חווה מגע כואב, אל תהיה מושפע.
היה באיזון נפשי עם שני סוגי המגע,
מבלי להימשך ומבלי לדחות שום דבר.

לאור זאת, האם התנתקות זו יכולה להיחשב כהתנתקות מה"חיים" או שמא ההתנתקות, הנטישה והפרישות אליה מכוון הבודהה, היא מה שמאפשר את החיים הבריאים ביותר?

להבנתי, הנטישה עליה מדבר הבודהה אינה מבקשת לנטוש את העולם. הדרך הבודהיסטית מכוונת לנטישתם של אותם מצבי התודעה והלכי הרוח שמונעים מאיתנו להיות במגע ישיר ומלא עם העולם. נטישתם של השנאה, הבורות והתשוקה, מאפשר לנו להיות בתוך העולם, בתוך החיים, באופן שאינו מושפע מהסיפורים שאנחנו מספרים על המציאות, מהנטיות, הסלידות והתשוקות שלנו. הוא מאפשר לנו להיות בעולם מבלי להרגיש נפרדות.

אם כך, פרישות במובנה העמוק, אינה מתייחסת לבחירה חיצונית בחיי נזירוּת. פרישות היא מצב מנטלי בו אדם נוטש את הסלידה, השנאה, ההשתוקקות והצמא. חיים מתוך עמדה מנטלית כזו, לפחות מבחינתי, הם החיים הבריאים ביותר; חיים בעולם מתוך ראייה בהירה של טבע המציאות בזרימתה. ראייה כזו, שאינה נאחזת בדבר ואינה סולדת מדבר, כי אם רואה בבהירות את מה שיש ופועלת מתוך אהבה, חמלה וחכמה, ולא מתוך אינטרס של מה נעים ומה אינו נעים לי, מאפשרת חיים בריאים באמת.

כאשר מבינים את הדרך הבודהיסטית ככזאת שאינה רואה בעולם התופעות בעיה שיש לפתור, ואת הפרקטיקה המדיטטיבית ככזאת שמובילה למגע עמוק וישיר עם כל מה שהחיים מזמנים, אך בלי דפוסי התגובה הרגילים של תשוקה וסלידה, איך יכולה דרך זו להוביל לניתוק לא בריא מהחיים?

לסיום, אני רוצה להתייחס לשאלה האם חיי נזירות אכן יכולים להיקרא "פרישה מהחיים".

אמירה כזו יוצאת משתי נקודות מוצא: הראשונה, היא שהחיים האמיתיים הם חיי משפחה, פרנסה וזוגיות, והשנייה, שחיים נזיריים שונים באופן מהותי מחיי הבית.

כל מי שביקר אי פעם במנזר בודהיסטי או דיבר עם נזיר או נזירה בודהיסטיים על חייהם במנזר, יכול לספר כי החיים במנזר, כמו כל חיים אנושיים, הם מורכבים, יש בהם חיכוכים, קשיים, חברויות, תשוקות, דחפים וכדומה. זו הסיבה שפרישות אמיתית אינה באמת קשורה, בתורתו של הבודהה, לחיים בגלימה או בג'ינס. חיים המונעים מהיאחזות, תשוקה, סלידה, קנאה ורצון לכבוד, יכולים להתרחש בכותלי המנזר בדיוק כמו באמצע תל אביב. כמו כן, חיים המונעים מאהבה, אי היאחזות וחכמה יכולים להתרחש עם משפחה וקריירה בדיוק כמו במנזר בבורמה.

יתר על כן, בעוד מסורות רוחניות אחרות בהודו דרשו מתלמידיהם לחיות במעבה היער, ובמגע מינימלי עם שאר העולם האנושי, הבודהה חשב והנחה אחרת. המנזרים הבודהיסטיים כבר מראשית דרכה של הקהילה הנזירית, לא היו מנותקים לחלוטין מהחברה הסובבת אותם. הבודהה לא דרש מנזיריו להתרחק מבעלי הבית, מחיי הכפר והעיר באופן טוטאלי (אלא רק לתקופות קצרות וקצובות ורק אם נזיר חש בצורך מיוחד). הבודהה ותלמידיו הנזירים היו זמינים מרבית הזמן לחברי הקהילה ולכל מי שחפץ לראותם (למעט בתקופות של תרגול מדיטציה אינטנסיבי). מנזריו הראשונים של הבודהה הוקמו בסמוך לכפרים וערים ולא במעבה היער. מעדויות ארכאולוגיות וטקסטואליות אנחנו יודעים שהמנזרים המוקדמים היו

מקומות אליהם הגיעו בעלי ובעלות בית באופן חופשי ליהנות מהטבע היפה, מאומנות (כן, אומנות הייתה מרכזית ברבים מהמנזרים, אפילו כאלו שהיו יחסית מרוחקים) ומשיחה עם הנזירים והנזירות, שברוב המקרים, היו בני משפחה או מכרים מהכפר. יתר על כן, יש לזכור שהבודהה יצר במכוון תלות הדדית בין בעלי הבית והקהילה הנזירית: הראשונים תמכו בנזירים בנתינת אוכל, ביגוד ומוצרי רפואה והאחרונים נדרשו לממש את הדרך (walk the talk) וללמדה.

לכן, אפילו הדרך הנזירות בבודהיזם היא דרך אמצע: אמצע בין העיר והיער. אמצע, שמאפשר למי שבחר בכך לחיות במרחב שתומך בפרקטיקה המדיטטיבית, ובה בעת זמין ופתוח למגע עם הקהילה שלא בחרה בדרך הנזירית.

.