האם מטרת האימון הבודהיסטי היא התעוררות אישית או חברה אנושית נאורה?

זו השאלה שפתחה מפגש נוסף בסדרת המפגשים "שבילים רבים – דהרמה אחת", שיוזמים ומארגנים זו השנה השלישית, אבי פאר ואילן לוטנברג. השאלה נובעת מתוך אחת המחלוקות המרכזיות בבודהיזם. מחלוקת זו מקורה בהבחנה המהאיאנית כי אידיאל הארהנט ('הראוי'), נחות בהשוואה לאידיאל הבודהיסטווה ('היצור שמטרתו היא העֵרוּת המלאה').[1]

אם בהבחנה זו יש ממש, אזי, למחלוקת זו יש השלכות מרחיקות לכת מבחינת המתרגל וכן מבחינה חברתית– מכיוון שהארהנט מתואר כמי שעסוק בראש וראשונה בהתעוררות האישית שלו, הוא עלול להצטייר כחסר רגש ומשולל חמלה עמוקה לשאר היצורים, בעוד הבודהיסטווה, שנודר לעשות כל מאמץ עד שאחרון היצורים החיים ישתחרר, מתואר כהתגלמות החמלה האנושית עלי אדמות.

במפגש השתתפו יחד איתי ד"ר איתמר בשן (פסיכולוג קליני וממקימי בבית בהאוונא בתל אביב), מאיר זוהר (נזיר בודהיסט במשך 9 שנים בקהילתו של תיק נהאט האן) ויובל אידו טל ( מצוות מורי "פסיכו-דהרמה" ומלמד מדיטציה בודהיסטית וזן בודהיסטית).

מטרת המפגש הייתה לברר האם ישנה באמת מחלוקת בין שני אידיאלים אלו, ואם כן, מהם שורשי המחלוקת ועד כמה הם רלוונטיים לאימון האישי שלנו. כנדרש מכל איש אקדמיה (ולמרות שזה בלוג…), כמה מילות אזהרה הכרחיות. ההבחנה בין שני האידיאלים היא סוגיה מרכזית ומורכבת בהיסטוריה ובפילוסופיה הבודהיסטית, ולא אוכל להתייחס לכל האספקטים שלה או לתת תמונה מלאה ומעמיקה. מטרת הרשימה, המבוססת על ההרצאה, היא לתת סקירה קצרה של המחלוקת ולהעלות מספר מחשבות והרהורים על הסוגיה (תוך שימוש גם בדבריו של ד"ר איתמר בשן).

הפאנל, היה מורכב בחציו ממי שדרכו ה"פורמלית" היא הדרך הבודהיסטית, כפי שהיא מופיעה בדרשות הבודהה המוקדמות בפאלי, וחציו מאלו שהולכים בדרך הזן. אבל למרות "ההפרדה" שלכאורה בין מיצגי המסורות השונות, כל חברי הפאנל היו תמימי דעים:

ההבחנה כי "דרך הבודהיסטווה" היא עליונה ל"דרך הארהנט", וכי הבודהיסטווה מלא חמלה בעוד הארהנט שקוע בצרכיו ומטרותיו האגואיסטיות, טעות ביסודה, או כפי שנסח זאת איתמר בשן, "מחלוקת של בורים".

למרות ההכרזה המאוד חד משמעית הזו, שאני שותפה לה באופן מלא, מעניין לבחון מה שורש המחלוקת והאם אפשר למצוא סיבה מדוע ירד מעמדו של הארהנט, שעד להופעת המהאיאנה, היה האידיאל הרוחני הבודהיסטי. למרות הסכמתי המלאה עם הטענה כי זו "מחלוקת של בורים", אני כן חושבת שטוב שהתפתח אידיאל הבודהיסטווה במהאיאנה. אידיאל זה, שם דגש מרכזי על המוטיבציה של המתרגל מראשית דרכו הרוחנית; מוטיבציה שלא הודגשה מספיק, לתפיסתי, קודם להופעת המהאיאנה.

חשוב להבין כי ההבחנה שה"ארהנטיות" זו השגה נמוכה באופן איכותי מהמטרה אליה שואף הבודהיסטווה, היא הבחנה של המסורת המהאיאנית. במסורות לא-מהאיאניות, הבודהה היה קודם כל ארהנט,  והארהנט לא נפל בהשגתו מהבודהה: שניהם השתחררו לגמרי מהבורות, השנאה והתשוקה.
אידיאל הבודהיסטווה, כפי שאנחנו מכירים אותו כיום, הופיע כמה מאות שנים לאחר מותו של הבודהה, והטקסטים ששמו דגש על דרך זו, היו חייבים להפריד את עצמם מהמסורות המוקדמות. זו סיבה אפשרית ראשונה להופעתו של אידיאל רוחני חדש, וההבחנה שהאידיאל הקודם אינו מספק. עם זאת, יש לומר שהאופן הסטריאוטיפי בו מוצג הארהנט בטקסטים המהאיאנים השונים, אינה משקפת נכונה את האופן בו הדברים מוצגים בטקסטים המוקדמים.
אטישה
[2] (Atisa) בן המאה ה-11 מנסח בטקסט "מאור בדרך לבודהיות" (Bodhipathapradipa) את ההגדרה העצמית של המהאיאנה ומתאר את החזון של הדרך החדשה. ההבחנה שלו היא בין שלוש מוטיבציות שונות:

מוטיבציה נמוכה: זהו הרצון להשיג דברים חומריים והצלחות ארציות בסמסארה, יחד עם השגת לידה טובה יותר בעתיד.
המטרה היא הסמסארה.
האיכות המרכזית שיש לפתח היא פעילות אתית (sila).

מוטיבציה בינונית: זהו הרצון להשיג שיחרור מהדוקהה (אי הנחת, הכאב והסבל) לעצמך בלבד.
זוהי ה"דרך של השומעים": Shravaka yàna. זה השם שניתן לאלו שרואים בדרשות בפאלי את כל תורתו של הבודהה. בטקסטים אחרים, דרך זו נקראת בכינוי הגנאי Hinayana ("הדרך הנחותה").
המטרה היא הנירואנה (ניבאנה) והשגת הארהנטיות. על פי המהאיאנה, הנירוואנה הזו נקראת "הנירואנה הקבועה".
האיכות המרכזית שיש לפתח היא הויתור.

מוטיבציה עליונה: זהו הרצון לשחרר את כל היצורים החיים. כשהמוטיבציה מתעוררת היא נקראת bodhi-citta "תודעה-ערה".
זוהי "דרך הבודהיסטווה": Bodhisattva yana.
המטרה היא הערות המלאה והמושלמת": מעבר לדואליות של נירוואנה-סמסארה. זוהי "הנירואנה שאינה קבועה".
הבודהה, השוהה בנירוואנה מסוג זה, "מעורב" בעולם ועוזר לכל היצורים להגיע לשיחרור.
האיכות המרכזית שיש לפתח היא החמלה.

על פי המהאיאנה, המוטיבציה היא מרכזית לדרך הרוחנית ושתי המוטיבציות הראשונות הן כמובן נחותות.

בפרספקטיבה מהאיאנית ניתן להבין בשלושה אופנים את ההבדל בין ארהנט ובודהיסטווה:

מוטיבציה:
המוטיבציה של הארהנט היא אגואיסטית. הוא דואג לשחרורו האישי בלבד.
המוטיבציה של הבודהיסטווה היא אלטרואיסטית: שחרור כל היצורים החיים.

מטרה:
מטרתו של הארהנט , בשונה מהבודהיסטווה, היא השגת הנירוואנה (ניבאנה) והפסקת הלידה המחודשת בסמסארה. הוא אינו חוזר לסמסארה לאחר השיחרור.
הבודהיסטווה לעומתו, מטרתו היא "הערות המלאה והמושלמת" (sammasambuddha): מעבר לדואליות של נירוואנה-סמסארה. הוא חוזר שוב ושוב לסמסארה כבודהיסטווה על מנת לשחרר את כל היצורים החיים.
[3]

עומק ורוחב הידיעה:
הארהנט עקר מתודעתו את התשוקה, השנאה והבורות, אך ידיעתו אינה מלאה: הוא אינו רואה את ריקותן של כל התופעות בעולם. בנוסף, הוא אינו "יודע-כל" (omniscient) .
הבודהיסטווה , כאשר הוא הופך לבודהה, מבין כי כל התופעות בעולם ריקות והוא יכול לדעת כל דבר שהוא מפנה אליו את תודעתו אליו.

אולם האם הארהנט באמת דואג רק לטובתו האישית? האם טענה כזו בכלל אפשרית? יתר על כן, ומה הייתה המוטיבציה של הבודהה שאקיימוני, דמות המופת של הדרך הבודהיסטית?

המקום היחיד בקנון הפאלי, בו מתוארת באופן ברור המוטיבציה של סידהרטהה גוטמה, הבודהה-להיות, מתארת מוטיבציה לא ממש אלטרואיסטית, אבל אנושית מאוד. ב"דרשה על החיפוש האצילי, שהיא כנראה העדות המוקדמת ביותר לסיפורו התעוררותו של הבודהה, מתאר הבודהה שאקיימוני את המוטיבציה שלו כבודהיסטווה (כלומר, כאדם שאינו ער, אך מטרתו היא הערות. זה המשמעות של המונח בטקסטים המוקדמים):

"נזירים, לפני ההתעוררות המלאה, כשהייתי רק בּוֹדְהיסַטַּה שאינו עֵר לחלוטין[4], זה שטבעו להיוולד מחדש, להזקין, לחלות, למות, [לחוות] צער, ולהיות בעל פגמים [בתודעה],, חיפשתי אחר מה שטבעו להיוולד מחדש; להזקין, לחלות, למות, [לחוות] צער, בעל פגמים [בתודעה].
אז הרהרתי: למה אני, שטבעי להיוולד מחדש… להזקין… לחלות… למות… [לחוות] צער… ולהיות בעל פגמים [בתודעה], מחפש אחר מה שגם טבעו להיוולד מחדש… להזקין… לחלות… למות… [לחוות] צער… ולהיות בעל פגמים [בתודעה]?
מה אם אני, שטבעי להיוולד מחדש… להזקין… לחלות… למות… [לחוות] צער… ולהיות בעל פגמים [בתודעה], לאחר שאבין את החסרון במה שטבעו להיוולד מחדש, להזקין… לחלות… למות… [לחוות] צער… ולהיות בעל פגמים [בתודעה], אחפש אחר הלא-נולד… שאינו מזקין… שאינו בו חולי… האלמותי… שאין בו צער… שאין בו פגמים, שאין למעלה ממנו, השלווה העילאית מהשיעבוּד, ניבּאנה?"

העדר הדאגה לשאר היצורים, או מה שאנו מכנים "המוטיבציה האלטרואיסטית של הבודהיסטווה" הופך עוד יותר בולט בהמשך הדרשה, בה הבודהה, לאחר ההתעוררות, נוטה לאי-הוראת הדהמה, עד שברהמה יורד מעולם האלים ומתחנן בפניו שילמד את הדהמה, מאחר וישנם אנשים "עם מעט אבק בעיניים". מיד אחרי ההתעוררות מהרהר הבודהה בינו לבין עצמו:

"לשם מה כדאי ללמד את מה שקשה להשגה?
הדהמה הזו בלתי נתפסת לאלו הנגוּעים בתשוקה ושנאה;
אלו שמוקסמים מהתשוקה,
ומשועבדים על ידי עוצמת החשיכה,
אינם תופסים את [הדהמה הזו]
שהולכת נגד הזרם,
קשה לתפיסה וקשה להבנה,
מעודנת ועמוקה".

Buddha face1

לאחר שהרהרתי כך נזירים, תודעתי נטתה לעבר אי-תנועה ולא לקראת הוראת הדהמה. אז נזירים, בְּרַהְמה סַהַמְפַּטי קרא בתודעתו את ומחשבותי והרהר [בינו לבין עצמו]: "אבוי, העולם אבוד! העולם מגיע אל קיצו! היות ותודעתו של הטַטְהַאגַטַה, האֲרַהַנְט, זה שהתעורר לגמרי, נוטה לעבר אי-תנועה ולא לקראת הוראת הדהמה. אז בְּרַהְמה סַהַמְפַּטי, בדיוק כמו שאדם חזק מכופף [במהירות] את זרועו ופורש אותה, או פורש את זרועו [במהירות] ומכופף אותה, נעלם מהעולם השמיימי והופיע מולי. לאחר שסידר את הגלימה החיצונית על כתף אחת והרים את ידיו בברכת כבוד, אמר לי בְּרַהְמה סַהַמְפַּטי: "אדוני המבורך, אנא למד את הדהמה. אנא למד את הדהמה, הסוּגטוֹ. ישנם אנשים/בני אדם שיש להם מעט פגמים/חסרונות/אבק בעיניים, ובלי לשמוע את הדהמה, הם לא ינצלו את יכולתם/יתדרדרו; יהיו כאלה שוודאי יבינו את הדהמה".

הסיפור כמובן ממשיך בכך שהבודהה מתרצה,  ופוצח בקריירה של 40 שנות הוראת הדהמה, בה התעוררו לחלוטין אלפי נזירות ונזירים, בעלות-בית ובעלי-בית תחת הדרכתו  ובהגשמת תורתו.

מעניין לציין שהתיאור הזה על בְּרַהְמה סַהַמְפַּטי מתוך "הדרשה על החיפוש האצילי" לא מופיע בדרשה המקבילה מתוך ה-Madhyma Agama. יתכן וזו עדות לכך שהקטע הזה מאוחר, אם כי הסיפור כן מופיע בדרשות אחרות בקנון הפאלי, בתרגומים לסינית ובביוגרפיות של הבודהה בסנסקריט ובסינית.[5]
הסיבה שאני מביאה את הקטע הזה כאן היא שסיפור זה, שמופיע בטקסטים בודהיסטיים רבים, לא מסתדר עם הרעיון החשוב והמרכזי, שסידהרטהה גוטמה, הבודהה-להיות, הכין את עצמו ותרגל במשך גלגולים רבים אינספור כדי להפוך לבודהה למען כל היצורים החיים.
הסיפור מתאר מצב בו החמלה, אינה מופיע בתחילת הדרך והיא אינה המוטיבציה הראשית שמניעה אותו, כי אם איכות המופיעה עם ההתעוררות, ואפילו לא מיד אחרי.
תפיסה זו, שאינה רואה את החמלה כמוטיבציה המרכזית, אינה נדירה כלל בטקסטים הבודהיסטים, והיא נחלתם של טקסטים אחרים שחלקם שייכים למסורת המהאיאנית המוקדמת.
[6]

השאלה מדוע תודעתו של הבודהה "נטתה לעבר אי-תנועה" ולא לקראת הוראת הדהמה", נוגעת בסוגיה של טבע התודעה הערה. מאחר ואין יותר "רצון" (יחד עם תשוקה ועוד מצבי תודעה לא יפים), תודעה ערה שוהה בשלווה וללא תנועה עד המפגש עם העולם ורצונותיו. במקרה הזה, בקשתו של בְּרַהְמה סַהַמְפַּטי. אפשר לומר שהתנועה לעבר העולם בחמלה, נובעת מתוך היענות לבקשה; מתוך היענות לצורך.

למרות התיאור שהבאתי למעלה, שאינו מדגשי את החמלה בסיפורו האישי של הבודהה, הקנון הפאלי משופע בתיאורי החמלה של הבודהה, בחמלתם של הארהנטים השונים, ובהכרזותיו של הבודהה, כי פיתוח וטיפוח של איכויות הלב השונות היא הכרחית בדרך הרוחנית. באחת הדרשות, הבודהה שולח את תלמידיו הנזירים להסתובב בעולם וללמד את הדהמה למען רווחתם ואושרם של היצורים בעולם.[7] בדרשה זו הבודהה מסביר כי לימוד הדהמה זו פעולת החמלה האולטימטיבית ואי קיומה על ידי נזיר או נזירה תמנע את התקדמותם בדרך הרוחנית.[8]
כמו כן, תורתו של הבודהה מבקשת מההולכים בדרכה, לפתח ולטפח ראייה נכונה של המציאות, כוונה נכונה, אורח חיים נכון, דיבור נכון, פעולה נכונה, מאמץ נכון, מודעות נכונה וריכוז נכון ("הדרך בעלת שמונת האיברים"). הדרך הבודהיסטית מנחה את ההולך בדרך הרוחנית לפתוח את הלב ולהרחיב את התודעה על ידי פיתוח של ארבעת ה"ברהמה-ויהארה" (ארבעת מצבי התודעה השמיימים): חמלה, שמחה בשמחתו של האחר, אהבה-חברית ואיזון נפשי. אם כך, איך ניתן לומר על אדם שמפתח איכויות אלו, כי הוא דואג רק לעצמו?
ויפה כל כך ניסח זאת איתמר בשן בהרצאתו:

אבל בואו נניח לארהנט, לזה שהתעורר והשתחרר לחלוטין. מה עושה אדם, שעדיין לא התעורר לחלוטין, ההולך בדרך הארהנט? בו אני מבקש להתמקד! למה הכוונה כשנאמר שהוא אגואיסט? האם לפתח הבנה נכונה וכוונה נכונה, שני האיברים הראשונים בדרך, זה אגואיזם? כוונה נכונה היא כוונה של ויתור, כוונה של היעדר רצון רע, כוונה של היעדר אכזריות. האם זה אגואיסטי? אדם ההולך בדרך הארהנט מפתח דיבור נכון, פעולה נכונה, אורח חיים נכון. בשביל מה? ועבור מי? הוא מדבר לעצמו שהוא צריך לפתח דיבור נכון? שמירת כללי האתיקה נחשבת כמתנה שאדם נותן לכל היצורים החיים כך שיוכלו לחיות ללא חשש וללא פחד מפניו (AN8.39), האם זה אגואיזם? אדם ההולך בדרך הארהנט מפתח מצבי הכרה של אהבה חובקת כל, של חמלה אינסופית, של שמחה בשמחת הזולת – האם זה אגואיזם? מה האיוולת הזו? כמה תבונה וכמה חמלה יש בכינויו של אדם נאצל כזה בשמות גנאי?

אדם שתודעתו מלאה באיכויות אלו מתנהל בעולם ללא תגובתיות המוּנעת מתוך רצון להגן על ה"אני". ברגע של מודעות, אנחנו יכולים להניח לדפוסים המוכרים המנסים להגן על ה"אני" ורואים ב"אחר" סוג של איום. האימון הבודהיסטי, שמטרתו היא ראייה בהירה של המציאות ואי-אחיזה בכל אותם רעיונות שגויים, דפוסים מזיקים, הנטייה להשוואה וכדומה, מאפשר לנו למוסס ההפרדה בינינו לבין אחרים; בין אושרי שיל לאושרם של אחרים. ברגעי המודעות הללו, האם אפשר לפעול ממקום שאינו אלטרואיסטי? וכפי שטען איתמר בשן:

בעיני, אי אפשר להפריד בין טובת עצמי לבין טובת הזולת. כשאני מתרגל באופן המחליש מצבי תודעה של עוינות, חמדנות, קנאה, דעות קדומות ובורות, ומעודד הפצעה של מצבי תודעה כמו נדיבות, טוב לב, סובלנות וחמלה – האם אני מרוויח מזה? וודאי! האם הסביבה מרוויחה מזה? וודאי! הבחנה בין טובת עצמי לבין טובת הזולת עוברת בתודעתם של בורים, לא בתודעתם של ערים. אם הבנו ריקות, אם הבנו התהוות גומלין, איך נוכל להמשיך ולחשוב שמישהו פועל לטובת עצמו ואין לזה השפעה מיטיבה על הזולת? ולהיפך!

אפשר לומר שמנקודת מבט של הבודהיזם המוקדם, אין באמת הבדל בין ארהנט לבין בודהיסטווה (או בודהה), מאחר וארהנט משוחרר לחלוטין מתפיסת עצמי, מאחיזה, שנאה וכל אותם מצבי תודעה שמצמצמים את הלב ומתרכזים ב"אני" ו"שלי". גם הארהנט וגם הבודהיסטווה, כפי שהם משתקפים בטקסטים הבודהיסטים, פעלו (ופועלים) למען אחרים. אולם, ניתן לומר שבאופן כללי פעילות זו, לא הייתה פעילות "חברתית" במובן שאנחנו מבינים את המונח, מאחר והפעילות החומלת העליונה בתפיסה הבודהיסטית היא ללמד את הדהרמה.

צריך לזכור שהאידיאל של הבודהיסטווה, כמו גם של הארהנט, הוא שחרור מוחלט של התודעה מרגשות עוכרים ותפיסות מוטעות; שחרור מוחלט מהסבל ולא רק הקלתו. הדגש באידיאל הבודהיסטווה היא המוטיבציה לשחרר כך גם את כל היצורים החיים.
בתפיסה הבודהיסטית, אי נחת, כאב, צער וסבל, נובעים מתפיסה מוטעית של המציאות. שיחרור אמיתי מהסבל הוא שינוי הפרספקטיבה בה אנו רואים את העולם. שינוי האופן בו אנחנו מתייחסים אל המציאות ומפרשים אותה. לכן, הנתינה המרכזית והחשובה ביותר של הבודהיסטווה ושל הארהנט, היתה (ועודנה) לימוד הדהרמה. אם כך, בפרספקטיבה פאן-בודהיסטית, הפעילות החומלת העליונה של הבודהיסטווה, הבודהה והארהנט, היא ללמד את הדהרמה. כל עשייה אחרת, יכולה להקל על הסבל, אך רק לימוד, תרגול והגשמה של הדהרמה, יכולים לשחרר ממנו באופן מוחלט:

Monks, you are free from all snares, both celestial and human [just like me]. Wander forth for the welfare of the multitude, out of compassion for the world, for the good, welfare and happiness of Devas and humans. Let not two go the same way. Teach the Dhamma that is good in the beginning, good in the middle, good in the end… There are beings with little dust in their eyes who are falling away because they do not hear the Dhamma… I too, will go to Senanigama in Uruvela in order to teach the Dhamma.[9]

אם כן, מדוע ירד ערכו של אידיאל הארהנטיות?

זו שאלה מורכבת שאין באפשרותי לענות עליה במלואה, אבל כמה מילים ראוי להקדיש לה. הארהנט, בטקסטים המוקדמים, נתפס כהשגה כמעט זהה לבודהה. ההבדל העיקרי בין "בודהה" ו"ארהנט" הוא בכך שהבודהה גילה את הדהמה לבדו, בעוד הארהנט למד והגשים את הדהמה באמצעות הבודהה כמורה. אבל מבחינה איכותית, הבודהה ותלמידיו הארהנטים היו משוחררים באותה המידה: הם עקרו את התשוקה, השנאה, הבלבול ואי הידיעה!

אולם, לאחר מותו של הבודהה, התפיסה בדבר רמת הידיעה והיכולת של הארהנט, עברה שינוי משמעותי. אחת המחלוקות העיקריות בין המסורת התהרוואדית למסורות בודהיסטיות מוקדמות (עוד לפני הופעת המהאיאנה) הייתה בדבר טבעו של הארהנט. יש שטענו כי בתודעתו של הארהנט יכולה להתעורר תשוקה בזמן חלום וכי ארהנט יכול להיות בוּר ביחס לעניינים ארציים (לדוגמא, האם יהיה אוכל בכפר מסוים לארוחת הצהריים). כלומר, הארהנט, בשונה מהבודהה, אינו "יודע-כל",[10] אחת מתכונות הבודהה החשובות ביותר על פי מסורות מסורות המהאיאנה. אם כך, ירידת מעמדו של הארהנט קשורה גם לשינוי בתפיסת הבודהה. הבודהה, שבעבר נתפס כאדם רגיל, מורה גדול שחי ומת, הפך לאחר מותו לדמות מטאפיזית שמייצגת את רעיון הבודהיות הקוסמי. הבודהה הפך להיות "יודע כל" (omniscient), למרות שהבודהה שלל מפורשות יכולת זו בדרשות המוקדמות בפאלי.
הארהנט גם החל להיתפס כמי שחי חיי התבודדות שאין להם דבר עם העולם, וכמי שמנותק מסבלם של אחרים, מאחר והוא כבר השיג את מה שלשמו הוא תרגל את הדרך הרוחנית. כך החלה להצטייר דמות של אדם שמסתפק בעצמו, ואינו דואג לרווחתם של שאר היצורים. לא קשה לראות איך הפיכתו של הארהנט לאדם מרוחק ומתבודד, הובילה ליצירת אידיאל חדש, הבודהיסטווה: יצור חומל, שאינו מנותק מהעולם ויצוריו הסובלים. השינויים הללו בתפיסת הבודהה, וירידה במעמדו של הארהנט, הובילו לכך שהשגת הארהנטיות הפכה להשגה "נמוכה" (hina), בעוד האידאל החדש והמשופר היה השגת הבודהיות המלאה (sammasambuddha), מטרתו של הבודהיסטווה.
[11]

אולם, השאלה שעניינה אותי ביחס לאלטרואיזם של הבודהיסטווה, היא האם הפעילות של הבודהיסטווה למען היצורים החיים היא עשייה חברתית להקלת הסבל, או שמא מדובר בפרקטיקה מדיטטיבית שאינה מתבטאת במעורבות חברתית? במילים אחרות, האם זה מוטיבציה פנימית בדרך להתעוררות המלאה או פעילות בעולם למען חברה אנושית נאורה?

טענתי היא, כי על פי סוטרות מהאיאניות רבות, ה"בודהיצ'יטה": פיתוח המוטיבציה האלטרואיסטית, היא בעיקרה פרקטיקה מדיטטיבית.[12] כלומר, פיתוח ה"מחשבה" או ה"מוטיבציה" להתעורר למען כל היצורים בעת התרגול המדיטטיבי, ולא הנחייה לפעילות ממשית בעולם. אולם, אין זה מוריד מחשיבותה. מדוע? מאחר והשאלה הגדולה היא האם אפשר לבנות חברה נאורה, ללא אנשים עֵרים? כלומר, האם אפשר לקיים חברה אנושית נאורה, ללא אנשים שהקדישו את חייהם לשחרור תודעתם מתפיסות מוטעות, משנאה, קנאה, חמדנות והיאחזות?

לתפיסתי, לא. לכן, חשוב שאנשים רבים ישאפו להסרת כל אותם תפיסות שגויות ורגשות עוכרים באמצעות האימון המדיטטיבי. חשובה גם המוטיבציה לעשות זאת למען כל היצורים החיים. לכן, אימון רוחני למען ה"עצמי", אינו יכול להיקרא אגואיסטי. אימון למען עצמך בקונטקסט הבודהיסטי משמעו הפסקת הבורות ופיתוח של מצבי תודעה יפים ומועילים. אימון שזוהי מטרתו, יוביל, כך אני מאמינה, לחברה אנושית נאורה יותר, פתוחה יותר, וכזו שאכפת לה הרבה יותר לרווחתו ואושרו של ה"אחר".

בהקשר הזה, אני חושבת שהבודהיזם המערבי מקדם ומביא לקדמת "הבמה הרוחנית", דרך שלא קיבלה דחיפה משמעותית באסיה, אבל משקפת את אידיאל הבודהיסטווה ואידיאל הארהנט באופן חדש וחשוב. ואני מתכוונת ל- Engaged Buddhism: "בודהיזם מעורב חברתית". תנועה זה, שמה דגש לא רק על פיתוח איכויות הלב התודעה יחד עם המוטיבציה לשחרר את כל היצורים דרך האימון המדיטטיבי, כי אם על עשייה חברתית מתוך הדהרמה. כלומר, עשייה ומעורבות חברתית שמוּנעת ומתוחזקת מתוך האימון המדיטטיבי והתובנות שעולות מהאימון הרוחני. דרך זו, נותנת מענה לשאלה שעולה אצל רבים מההולכים בדרך הבודהיסטית: האם יש להשתחרר קודם או קודם לעזור לכל היצורים החיים ולנסות להקל מסבלם? איך אפשר לאזן בחיים את שתי המוטיבציות הללו?
"בודהיזם מעורב חברתית" מאפשר למתרגל הרוחני, אם מתעוררות בו שאלות אלו , לרתום את התובנות הרוחניות לעשייה חברתית, ולקחת את העשייה והמעורבות חברתית כחומר עבודה לאימון הרוחני.

עם זאת, מילה אחרונה חשובה. אל לנו לשפוט את מי שבוחר לפרוש מחיי העולם הרגיל למען התרגול המדיטטיבי והאימון הרוחני, ולומר כי מניעיו אגואיסטים ושהוא פועל למען עצמו. אנחנו אף פעם לא יכולים לדעת מהי המוטיבציה של אדם אחר. אדם יכול להיות מעורב באינספור פעולות למען הזולת, אך המוטיבציה שלו יכולה להיות מונעת מאגו, מצדקנות ומסלידה (או כמובן מחמלה ואהבה). לעומתו, יכול אדם להתבודד למשך שנים על מנת לטהר את תודעתו וליבו, כשמהמוטיבציה שלו כולה מונעת מחמלה לעולם ויצוריו הרבים. וכפי שציין איתמר בשן בהרצאתו:

כשטנזין פאלמו, אישה מדהימה ההולכת בדרך הבודהיסטווה, בוחרת להתבודד במשך 12 שנים במערה, איש לא מאשים אותה שהיא אגואיסטית המבקשת את טובת עצמה. ובצדק! הדרך שלה מעוררת השראה, לא כי זו דרך הבודהיסטווה, אלא כי היא מלאת השראה וכנות וחכמה וחמלה ויופי. אדם לא יכול לחלץ את מי שלכוד בביצה טובענית אלא אם כן הוא עצמו עומד על גדה מוצקה (MN8). איך נעזור לאחר להתעורר אם לא קודם נתעורר בעצמנו?

את ההרצאה של ד"ר איתמר בשן אפשר לקרוא במלואה כאן.

[1] המשמעות של המילה בודהיסטווה או בצורה הפאלית שלה "בודהיסטה" היא גם עניין לפרשנות. האם המשמעות היא "יצור שמטרתו היא הערות" "יצור שמהותו היא ערות" או "יצור ער"? הראשון נובע מ- bodhi-sakta (פאלי): "שמטרתו היא הערות" או bodhi-Shakta (סנסקריט): "בעל יכולת [השגת] הערות".

[2] אטישה היה נזיר בודהיסט שהגיע לטבט במסע מסיונרי.

[3] ההבחנה כאילו הבודהיסטווה "דוחה" את הנירוואנה עד שכל היצורים ישתחררו אינה נכונה. הוא אינו דוחה את הנירוואנה כאם "מחליף" אותה בהשגה גבוהה בהרבה: הערות המלאה והמושלמת. כאשר הבודהיסטווה יהפוך לבודהה (ולא לארהנט), הוא יוכל לעזור באינספור דרכים לכל היצורים להשתחרר.

[4] בסוטַה ניפַּאטַה, כנראה הטקסט הבודהיסטי המוקדם ביותר, מופיע סיפור הולדתו של ילד מופלא, הבּוֹדְהיסַטַּה סידְּהַתְּהַה גוֹטַמַה, ואיך החכם נַאלַקַה חוזה את התעוררותו המלאה למען רווחתם ואושרם של כל היצורים [693[Sn 679-.

[5] הפרשנות התהרוואדית ל"דרשה על החיפוש האצילי" מסבירה שהבודהה נטה לא ללמד מאחר והוא ראה את תודעתם המוכתמת בזיהומים שונים של בני האדם. על פי הפרשנות, הבודהה רצה שברהמה יבקש ממנו ללמד, מאחר וזה ייתן כבוד לתורתו של הבודהה. הפרשנות האחרונה נראית מוזרה לאור הכרזותיו של הבודהה במקומות שונים כי אין הוא מושפע מדברי הלל או מדברי גינוי. לכן, מדוע היה לו צורך בתמיכתו ובדברי ההלל של ברהמה?

[6] Analayo, The Genesis of the Bodhisattva Ideal, p.28.

[7] SN I.105-6.

[8] MN I.221; AN V.349.

[9] SN I.105-6.

[10] המסורת התהרואדית פירשה את המונח "משוחרר באמצעות החכמה" כמי שמשיג את השיחרור רק באמצעות הבנת ארבעת האמיתות וללא הידיעות הנוספות והכוחות המיוחדים שהיו לבודהה: הבנה ישירה של חוק הקרמה דרך ראיית גלגולים קודמים של עצמך ושל יצורים אחרים, יחד עם כוחות רוחניים כמו ידיעת תודעתם של אחרים. כמו כן, המסורת התהרוואדית כמעט ולא ייחסה את המושג "ערות" (bodhi) למי שאינו הבודהה שאקיימוני, בעיקר משום שהאידיאל המרכזי הפך להיות שיחרור ללא השגת הג'האנות ושתי הידיעות המיוחדות שהשיג הבודהה מתחת לעץ: ראיית הקרמה שלו ושל שאר היצורים. המלכודת בשינוי מסוג זה, היתה שללא השגת הידיעות המיוחדות על הסמסארה והקרמה, יכלו נזירים להשלות את עצמם ואת האחרים שהם ארהנטים שהכחידו את המזהמים (àsava). בעוד שכשהבודהה היה בחיים הוא יכול היה לראות מי הוא ארהנט ומי לא, ללא מורה בעל יכולות מסוג זה, נזיר בעל איכויות רבות, אך לא משוחרר לחלוטין, יכול היה לחשוב שהוא התעורר ולשכנע גם אחרים, בעוד שהמזהמים קיימים בו כנטיות רדומות (יש סיפורים כאלה בפרשנות התהרוואדית). התפתחות זו הובילה לירידה במעמד הארהנט בהשוואה להשגת הבודהיות.

[11] בחלק מהסוטרות המהאיוניות, ארהנט היה בדרגה של בודהיסטווה שהגיע לבהומי השישי.

[12] ראו לדוגמא את הפרשנות למהא-פרג'נייה-פאראמיטא, (שמיוחסת לנגרג'ונה אם כי על פי חוקרים שונים קרוב לוודאי שלא הוא כתב את הטקסט):

 

Question: For the Bodhisattva, the rule is to save all sentient beings. Why does he seclude himself in the forests and fens, solitude and mountains, preoccupied with only himself, thus abandoning beings?

Answer: Although the bodhisattva is  physically secluded from others, his mind never abandons them. In his solitary retreat (shantavihara), he practices meditation (samadhi) and gains true wisdom in order to save others. It is like when taking medicine for the body, one temporarily interrupts his  household duties. Then, when one's health is restored, one again takes up one's duties as before.
[translated by Ettienne Lamotte, tr., Le Traite de la  grande vertu de sagesse  (Mahaa- prajnaapaaramitaa Shastra), 5  vols.  (Louvain: Bureaux du Mus6on, 1944-1980), p. 984.

  1. שנטידווה’s avatar

    קודם כל ברצוני להודות לך על הרשומה הנפלאה. תודה! :-)
     
    שנית, כמה נקודות:
    אני חושב שקודם כל כדאי תמיד לזכור את הקונטקסט של הדברים. ייתכן מאוד שמה שנחשב היום כ "מחלוקת של בורים" בזמנו בעבר היה מחלוקת רלוונטית עד מאוד, ובייחוד אם מחלוקת כזו באה כתגובה למגמות שהבודהיזם נטה אליהן במאות הראשונות להתפתחותו, גם אם כיום מחלוקת זו כבר אינה רלוונטית יותר.
    לעניין הבודהיצ'יטה, איני יודע איך הוא מופיע בסוטרות המהאיאניות, אולם המורים הטיבטים של הוג'רהיאנה מחלקים את הבודהיצ'יטה לשתי קטגוריות: האחת היא הבודהיצ'יטה של השאיפה ושל המשאלה, (Bodhicitta of aspiration) והשניה היא הבודהיצ'יטה של היישום המעשי (Bodhicitta of application). חושבני שהקטגוריה הראשונה אכן מתייחסת לבודהיצ'יטה כתרגול מדיטטיבי, אולם השניה מתייחסת כבר לפעולה ממשית בעולם, מגילוי הנדיבות הפשוט ביותר לכאורה ועד להפעלת ארגונים גדולים של צדקה, תמיכה וסיוע לזולת. אינני יודע מה היה לפני כחמישים או מאה שנים, אולם כיום מרבית הארגונים הבודהיסטים ברחבי אסיה פועלים רבות עד מאוד לרווחתם של האזרחים – הן בארצותיהם והן מחוצה להן.
    ו -דבר אחרון: למיטב זכרוני הארהאנט שווה דווקא לבהומי השביעי ולא לשישי. כך קיבלתי ממורי הזן שלמדתי וכך גם קראתי בספר של הולמס וולש, the practice of chinese Buddhism.
     אבל אולי אני טועה.

  2. keren’s avatar

    תודה שנטידווה על ההערות.

    לגבי הבהומי, יתכן ואתה צודק, אני לא זוכרת איפה קראתי את זה, אז אני לא יכולה לבדוק… אולי מישהו מהקוראים יש מראה מקום מדויק.

    לגבי הבודהיצ'יטה, אני לא נתקלתי בחלוקה שציינת, אז תודה, שוב, על האינפורמציה. האם אתה חושב שלאורך ההיסטוריה הבודהיסטית בטיבט, "הבודהיצ'יטה של היישום" היתה נכנסת תחת הקטגוריה של "מעורבות חברתית" (ואני נמנעת מלדבר על נדיבות, מאחר ואקט של נדיבות יכול להתרחש כל הזמן גם במערה, בהתייחס לבעלי החיים, לדוגמא), או שהיישום של הבודהיצ'יטה התמקד בעיקר בללמד את הדהרמה לאחרים?

  3. אור’s avatar

    הי קרן, תודה על המאמר המלמד
    כתבת שזו מחלוקת של בורים ואני וכמעט השתכנעתי בזה אבל אז קראתי שוב את החלוקה שעושה אטישה ואת הניתוח שלך ונדמה לי שהחלוקה ל'נירוואנה קבועה' וכזו שאינה קבועה היא שורש העניין פה. זו לא תחרות למי יש יותר חמלה אלא וויכוח מהותי לגבי טבע ההישג הרוחני הרצוי – האחד, קבוע, כלומר משולל צורות (הרי הצורות משתנות כל הזמן) והשני אינו קבוע, כלומר ייצירתי, מוגשם..  לי זה נראה כמו מחלוקת אמיתית ורצינית :) י

  4. keren’s avatar

    הי אור,

    את המונח "מחלוקת של בורים" טבע איתמר בשן, אם כי אני מסכימה עם הבחנה זו.
    שים לב, שגם הקביעה שיש "נירואנה קבועה" ו"נירואנה שאינה קבועה" היא מהאיאנית ויוצאת מנקודת הנחה, שההשגה הרוחנית של הארהנט היא נמוכה יותר. השגה זו היא נמוכה כפועל יוצא מהמוטיבציה הנמוכה של הארהנט. שוב, מזה פרספקיטבה מהאיאנית בלבד.
    כלומר, מנקודת המבט המהאיאנית, הארהנט מחפש שיחרור עצמי, ולכן המוטיבציה שלו נמוכה ולוקה בחסר. מאחר והמוטיבציה שלו נמוכה, השגתו היא נמוכה וטבעה שונה מהותית מההשגה של הבודהה (אליה שואף הבודהיסטווה). לכן הם קראו להשגה של הארהנט "נירואנה קבועה". זהו תיאור של מצב בו הארהנט "שוהה" מחוץ לסמסארה וללא רצון לעזור לשאר היצורים שעדיין כבולים לסמסארה וחווים סבל (ישנה אף הנחה, שהארהנט שוהה לאחר המוות במצב זה, עד שהבודהה "מעיר" אותו ודוחף אותו להמשיך אל הבודהיות המלאה מתוך חמלה).

    למרות הבחנה מהאיאנית זו, בדרשות הבודהיסטיות המוקדמות, הבודהה אף פעם לא מתאר את הנירוואנה באופן הזה. לא את הנירוואנה שלו ולא את הנירוואנה של הארהנטים (החיים ואלו שמתו). מה אם כן היא הנירואנה של הארהנט (ושלו) על פי הבודהיזם המוקדם? על זה הבודהה מסרב לענות באופן חד וחלק. 

    בדיוק נגד ההבחנה הזו, שרואה את המוטיבציה של הארהנט כנמוכה, ולכן את השגתו נמוכה (וחסרת חמלה), מתייחס התיאור "מחלוקת של בורים".

  5. tur’s avatar

     
    אה… תודה

  6. tur’s avatar

    אה… תודה

  7. מיקי גנור’s avatar

    שלום לך,
    מאוד מעניין אותי הכוון הבודהיסטי והחלתי בקריאה כאן ובספר החיים והמתים .. .. ונראה לי שהגעתי לסתירה ואני בטוח שאני באיזה שהוא מקום טועה.
    ללא ספק כולהלאמות,  הגורויים ומורי העבר המפורסמים הצליחו להגיע לנרוונה ולצאת ממעגל הלידה מיתה. והסיבה ברורה, אין ספק שהם הגיעו להארה הנחשפת ולדרגת בודהה ולנרוונה  עם מותם.
    מצד שני מתגלים שוב ושוב גלגולים של לאמות / מורים נודעים מן העבר שבכול זאת נולדו ולא נשארו בנרוונה. האם זה מבחירה שלהם ???
    או שיש לי טעות ענקית בהבנת החומר.
    מיקי

  8. keren’s avatar

    שלום מיקי,

    אני אנסה לענות אם כי אני לא מומחית לבודהיזם הטיבטי. אולי שנטידווה יקרא כאן ויוסיף לדברי..

    דבר ראשון, כפי שניסיתי להראות ברשימה, תפיסת השיחרור היא שונה. בתפיסה המהאיאנית, הנירוואנה "אינה קבועה", כך שגם מי שמשיג אותה, אינו "נשאר בה".

    אני מניחה שעל פי התפיסה הטיבטית, הטולקו (לאמות שבוחרים את לידתם הבאה), הם בודהיסטוות בדרגה גבוהה מאוד (במודל המהאיאני) ולכן הם יכולים לבחור לחזור שוב כבני אדם מתוך חמלתם הגדולה. כלומר, יש להם עוד דרך לעבור, ולפתח עוד שלמויות, אבל יכולתם הרוחנית גדולה מספיק כדי לבחור היכן להיוולד.

    השאלה היא מה קורה כאשר מישהו מתעורר לחלוטין. וכאן השאלה המעניינת, מה יקרה לאדם (טולקו או אחר) כאשר הוא הופך לבודהה במודל המהאיאני (מה שנקרא samma sam buddha). האם הוא יחזור כמו הבודהיסטוות? האם הוא יצור עולם משלו (כמו אמיטבהה בודהה)? לשאלה הזו אין לי תשובה, ואני תמיד תוהה איך מסבירים את היעלמותו של שאקיימוני, ואולי הוא נמצא בעולם אחר ואפשר לקבל ממנו teaching.

    אני מציעה לשאול את שנטידווה בבלוג שלו:

    http://www.tapuz.co.il/blog/userBlog.asp?FolderName=shantideva

  9. מיקי גנור’s avatar

    שלום לך קרן,
    שמחתי להכיר והופתעתי ממהירות קבלת התשובה. משום מה חשבתי שזה יגיע גם למייל.
    לעניין עצמו, התשובה שלך מספקת אותי בינתיים, במיוחד לאור היותי ממש ממש בתחילת הדרך. התשובה מסבירה לי בעיקר את נושא יכולת הבחירה, לאחר ההגעה לנירוונה. זה מאוד מעניין.

  10. אסף’s avatar

    אם כל הכבוד לדבריו של איתמר בשן, יש הבדל בין מתבודד לבין אדם שפועל למען הסביבה.
    כלומר , הבודהיצ'יטה של היישום המעשי, אני מבקש שניה להסתכל מנקודת מבט פשוטה, אדם קדוש שלא עושה למען הסביבה או אדם קדוש שעושה למען הסביבה, את מי נעריך יותר?
    אני חושב שכל מי שאחרי שהתעורר פועל להפיץ את הדהרמה, או לעזור בצורה אחרת לאנשים, הוא בודהיסטווה בהקשר הזה. תרהוודה או מה שהוא לא ילמד .

    ובאמת, שאולי אני באמת לא מבין הרבה, אבל זה לא נראה לי קשור להבנה של "ריקות".
    מצד שני, אי אפשר להגיע להשגות ללא
    renounciation
    ופה יש באמת איזושהי נקודה עדינה.

  11. ארנון’s avatar

    עם כל כך הרבה מילים למי יש זמן לשבת למדיטציה (בצחוק…)
    תודה על המאמר המעמיק והחקרני
    שורה תחתונה – איך תעזור לאחרים לצאת מהבוץ אם אתה עדיין בבוץ
    התשוקה לשחרר אחרים היא עדיין תשוקה עם כל היופי שבדבר
    אם אתה רוצה לשחרר אחרים קודם כל שחרר את עצמך מכל התשוקות
    לעיתים התשוקות שקשה ביותר להשתחרר מהם הן "התשוקות החיוביות"
    התשוקה להבין, התשוקה ללמד, התשוקה לתת, התשוקה להשפיע
    אלה תשוקות חיוביות שבהחלט מהוות וילון ניוורנה
    לא שזה רע להבין, ללמד, לתת, להשפיע נהפוך הוא, רק כל עוד זה מונע מתשוקה
    צריך לראות זאת כפי שזה ולהבין שזאת בדיוק ההסתרה
    תודה על השיתוף בידע

  12. hemorroides longo’s avatar

    This is very interesting, You are an excessively professional blogger.
    I've joined your feed and sit up for in quest of extra
    of your magnificent post. Also, I've shared your website in my social networks

    Here is my blog post – hemorroides longo

  13. סטי’s avatar

    הי קרן,
    רשומה נפלאה – תודה!
    אני לא יכול להצטרף למסקנה שמתייחסת למחלוקת כ'מחלוקת של בורים' כמו שהיא מנוסחת פה.
    לאידיאל רוחני ישנה חשיבות עצומה בהליכה על הדרך. גם אם נסכים כולנו שאין הבדל מהותי בין התעוררותו של הארהנט לזו של הבודהיסטווה (ואני מסכים), עדיין יש הבדל גדול באופן בו מתואר אידיאל זה בשתי המסורת.
    יש הבדל גדול בין אידיאל של טיהור, וויתור, המנעות והשתוות-נפש לבין אידיאל של חמלה-עצומה, אלטרואיזם ושירות. אלה שני אידיאלים שונים שנגזר מהם בהכרח גם תרגול שונה ודרך שונה ולכך יש חשיבות. מהפרספקטיבה של המתרגל על הדרך לא כל כך משנה אם יש אחדות מושגית בין השניים – משנה מהו אידיאל ההתעוררות אותו הוא תופס ואשר אליו הוא מכוון את דרכו. ישנו הבדל בין התכוונות נכונה של וויתור ואי-היאחזות לבין התכוונות-נכונה 'להגיע להתעוררות למען טובת כל היצורים החשים'.
    לאור היעדרו של עצמי נפרד וקבוע כל מוטיבציה מכוונת עצמי תהיה לא מדויקת והבודהיזם המוקדם לא מזהיר מספיק מפניה ולא מציע אלטרנטיבה בהירה וקוהרנטית.
    השני פני שלי לגבי הסיבות להיעדרו של הדגש האלטרואיסטי מגיע מתחום הסוציולוגיה: הבודהה, כגילום של חמלה, לא מצא לנכון להדגיש את המובן מאליו מבחינתו – השירות האלטרואיסטי והחומל; השאיפה להגיע להתעוררות למען כל היצורים. למה להזכיר את המובן מאליו שהתבטא באופני הפעולה של הבודהה בימי חייו? אני משער שהאידיאל האנושי שהבודהה היווה שרד במשך כמה מאות ולאט לאט החל להדרדר עד שהיה צורך להשיבו ולנסחו מחדש.
    מטה,
    סטי

Reply

האימייל שלך לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>