הרהורים על תרגום טקסטים בודהיסטים לעברית

לפני זמן מה, התקיים דיון בין חברי סנגהה אחדים, לגבי תרגום של דרשות הבודהה (sutta) לעברית. מאחר ויש עניין יחסית רב בקהילת המתרגלים בישראל בקריאת דרשות הבודהה באופן ישיר ובעברית, הועלה הרצון לקיים מעין "מפעל תרגומים ישראלי", שיתרגם באופן מהיר מספר גדול של סוּטוֹת לעברית ויוציא אותן לאור. היות ואין כמעט אנשים שיודעים פאלי, היה ברור כי התרגומים יעשו מהתרגום לאנגלית. מצב זה, בו התרגומים נעשים מתוך תרגום אחר, ולא מטקסט המקור, מעלה שאלות רבות וחשובות.

בבלוג אני מביאה גרסה מצומצמת יותר, מאחר והרשומה המלאה היא יותר ארוכה. מי שמעוניין לקרוא את הגרסה המלאה (מומלץ…) יכול לראות אותה כאן.

אם כן, מה נדרש ממי שמתרגם טקסטים בודהיסטיים משפות אסייתיות? האם חשובה ידיעת שפת המקור או שמא אין זה ממש רלוונטי כל עוד המתרגם הוא גם מתרגל (practitioner)? כלומר, האם "די" להיות מתרגל של הדרך הבודהיסטית על מנת שהתרגום יהיה טוב? מה זה בכלל תרגום טוב בהקשר הזה?
האם מה שחשוב בתרגום דרשות הבודהה (או כל טקסט מתוך מסורת רוחנית) הן התובנות האישיות של זה המתרגל באותה המסורת?
ישנן גם שאלות לגבי מה מתרגמים: כיצד בוחרים את התרגום לאנגלית ממנו מתרגמים (הלא יש לא מעט תרגומים לאותם סוטות)? מה מתרגמים? כלומר איזה סוטות מתוך המגוון הרחב הקיים?

ושאלה חשובה ומרכזית נוספת, האם תרגום של תרגום אינו מאבד משהו חשוב בדרך?

מאחר וסוגיית התרגום של הסוּטוֹת קרובה מאוד לליבי, כתבתי אז מכתב כחלק מהדיון שהתקיים, ואני מביאה אותו גם כאן עם תוספות ושינויים קלים (גם כי העניין התעורר שוב לנוכח העובדה שממש לאחרונה יצא תרגום מאנגלית לעברית של חלק מהדיגהה ניקאיה).

.

מפעלי תרגום במסורת הבודהיסטית

מפעלי תרגום של טקסטים בודהיסטים (היינו, של הדהרמה) התקיימו מספר פעמים במהלך ההיסטוריה הבודהיסטית, והיוו נקודת מפנה חשובה בהעברת הדהרמה בין תרבויות. חשוב לזכור כי במידה רבה השפיעה גם הבחירה של מה לתרגם ומה לא על האופן בו הדהרמה התהוותה במקום החדש אליו הגיעה וכיצד הובנה על ידי התרבות המאמצת. הדוגמא הבולטת ביותר למעבר הבודהיזם בין תרבויות היא מפעל התרגומים הסיני. קבוצת נזירים-מתרגמים סינים, שהגיעה להודו במאות הראשונות לספירה בחרה מה, ואיך לתרגם את הטקסטים הבודהיסטים שהגיעו לידיהם (ממגוון שפות שנקראות Indo-Aryan). החלטתם היתה קריטית למעבר הדהרמה למזרח אסיה. אין זה מקרה כי הבודהיזם של מזרח אסיה (סין, קוריאה, יפן), הוא בודהיזם מהאיאני. אדרבה, מרבית הטקסטים (אם כי כמובן לא רק), שתורגמו במפעל תרגומים אדיר זה, היו שייכים לסוגה הספרותית שהיום אנחנו משייכים למהאיאנה.
במילים אחרות, מפעל התרגומים הסיני של טקסטים בודהיסטים משפות הודו-אירופיות לסינית, קבע במידה רבה מה התוכן שיגיע לתודעתם של הסינים, ומשם לקוריאנים וליפנים. זאת ועוד, האופן בו תורגמו מושגי היסוד והרעיונות המרכזיים, השפיע על הבנת הדהרמה ופירושה על ידי התרבות המאמצת (ביחוד משום שהסינית שונה באופן מהותי מהסנסקריט או מכל השפות ההודו אירופיות).

לכן חשוב להרהר ולדון באופן רציני בסוגיית התרגום של טקסטים בודהיסטים לעברית, מאחר ואנחנו נמצאים בנקודת זמן חשובה מאוד להפצת הדהרמה בישראל, ולאופן בו הדהרמה תתהווה, תתעצב ותתגבש בעברית. התרגום לעברית של טקסטים בודהיסטים קלאסיים והוצאתם לאור, יהווה בסיס ללימוד, הרהור וכתיבה פרשנית של מורים, מתרגלים, סטודנטים ושאר מתעניינים בהגות הבודהיסטית למשך שנים, אם לא עשורים.

. 

חוויה סובייקטיבית כמקור סמכות בתרגום? 

אחד הקולות החשובים והמעניינים שהועלו בדיון על תרגום הסוטות לעברית, טען כי יש פחות חשיבות למקור עליו מתבסס התרגום. כלומר, אין זה משנה אם התרגום מאנגלית או ישירות מהפאלי (או מהסנסקריט וכדומה), הואיל ומה שחשוב באמת, בתרגום טקסטים אלו, הוא ההתנסות הישירה בדהרמה..

למרות שאני חושבת שתרגול מעמיק של הדרך הבודהיסטית חשוב לתרגום טקסטים בודהיסטים, ובעצם מלווה כל צעד של מתרגם שהוא גם מתרגל, אני גם חושבת, שהבנה מעמיקה בדהמה לא מובילה באופן ישיר לכך שהמתרגם "ירד לסוף דעתו של הבודהה". מי שאינו בודהה, לא יכול לדעת למה התכוון הבודהה. כל מה שאנחנו יכולים לעשות בתור מתרגמים, זה לנסות ולהתקרב ככל האפשר למשמעות של הטקסטים אותם אנחנו בוחרים לתרגם. את זה ניתן לעשות באמצעות הבנה מעמיקה של השפה בה נכתבו הטקסטים, היכרות טובה עם ההקשר ההיסטורי בו הם נוצרו, ידע נרחב של התורה הבודהיסטית ולבסוף, גם תרגול הדהרמה באופן ישיר.
אף כי יש חשיבות רבה להתנסות הישירה של המתרגם עם תורתו של הבודהה, יהיה זה בעייתי לומר כי ההתנסות שלנו בתור מתרגלי הדרך הבודהיסטית (Buddha-Dhamma) יכולה ואף רצוי שתתווה את תרגום טקסט המקור. חוויה היא דבר אישי וסובייקטיבי. תרגום הנובע בעיקר מתוך התנסות ותובנות אישיות, עלול להפוך את טקסט המקור לכלי באמצעותו מביא המתרגם את חוויתו האישית לקדמת הבמה, בעוד שטקסט המקור הופך כך, בלא דעת, ממטרה לאמצעי. המחשת החוויה האישית היא אכן מטרה ראוייה, אך בשום מקרה אין היא מטרתו של המתרגם.

איני רוצה לערער על חשיבותה של ההתנסות הישירה, אני בהחלט חושבת שהתרגול מאפשר ראייה צלולה יותר של המפה אותה נתן לנו הבודהה. למרות זאת, יש להיזהר מהשקפה זו בהקשר למלאכת התרגום. תרגול מאפשר לנו להפוך את המפה לתוואי אותו אנחנו מכירים היטב מתוך הליכה בו. אך יש להיזהר מלחשוב שדי בכך על מנת לתרגם טקסט מקור המגיע מתקופה אחרת, תרבות רחוקה ושפה שונה בתכלית.
הסוטות נחנו בעושר פילוסופי, רוחני, היסטורי וספרותי, המצויות מעבר לתובנות הסובייקטיביות של מתרגם זה או אחר (גם אם הוא מתרגל מעמיק ומסור של הדרך הבודהיסטית). למרות שחלקים מהסוטות מתייחסים למצבי תודעה, תהליכים והשגות רוחניות, שבתור מתרגלים ישנה אפשרות שחווינו את כולן, חלקן או מיעוטן, אין לשכוח שחלקים רבים מדרשות הבודהה מתארים רעיונות פילוסופים הנטועים בתרבות מסוימת ופרקטיקות ותפיסות פילוסופיות של מסורות רוחניות שאינן בודהיסטיות שאיתן התכתב הבודהה. לכן, כדי להעביר את הרבדים הפילוסופים, הרוחניים, ההיסטוריים והספרותיים של הסוטות, יש צורך בכלים לא מעטים, שיאפשרו את הגישור בין הטקסט לקורא.

אני בהחלט חושבת שיש מקום רב לכתיבת "מסות דהרמיות", שנובעות מתוך תרגום של קטעים רלוונטיים מהסוטות ומתוך הבנות ותובנות אישיות (בעצם כתיבה של "שיחת-דהמה"). תרגום טקסט מקור לעומת זאת, הוא משהו שונה לחלוטין, שמצריך לטעמי כללים מחמירים, בעיקר משום שהאחריות גדולה בהרבה, מאחר ותרגום טקסט המקור יהווה במשך שנים רבות בסיס לכתיבה פרשנית, לימוד והרהור מצד מתרגלים ואלו שיש להם עניין בהגות זו.

למרות שכל תרגום הוא גם פרשנות, בתרגום טקסט מקור, המתרגם, כשותף פעיל בדיאלוג הבין-תרבותי ובין-תקופתי, חייב להימצא, ואני משתמשת בניסוח של דני רווה, בתפקיד כפול של "אינסיידר ואאוטסיידר" בשתי השפות/תרבויות. כאינסיידר, הוא חייב לחוש את הדופק של כל אחת מהשפות/תרבויות, להבין לא רק את מה שנאמר אלא גם את מה שלא-נאמר; וכאאוטסידר, להיות 'מרוחק' מספיק כדי ליצור תרגום שוטף בעברית: "המתרגם צריך לכונן 'מרחב-ביניים': בין שפות, בין תרבויות, בין נאמנות ובגידה".[1] אכן נאיבי לחשוב כי טקסט מתורגם (משפת המקור) הוא פשוט טקסט-המקור בעברית. אך היצירה החדשה יכולה להיות גשר מוצלח בין התרבויות, אם המתרגם "שוחה" בשתי התרבויות/שפות.

עם זאת, חשוב לי לציין כי אין זה מספיק לדעת רק את שפת המקור כדי שהתרגום יהיה מדויק ויעביר את רוח הדברים, כמו שאין זה מספיק להיות מתרגל מסור בעל תובנות כדי שהתרגום יהיה מוצלח.
כדי שתרגום ישמור על האופי, היופי ורוח הדברים של המקור, נדרשת ידיעה מעמיקה עם התורה הבודהיסטית, כפי שהיא מופיעה בקורפוס הטקסטואלי כולו, והיכרות מעמיקה עם הקונטקסט בו נוצרה מחשבה זו. לכן, למרות שתרגול התורה הבודהיסטית מהווה אלמנט חשוב בתרגום, זה הוא אלמנט אחד בלבד, לטעמי, מתוך מה שהופך מתרגם, למתרגם טוב.

.

הבעייתיות בתרגומים של נזירים מתוך המסורת התהרוואדית

ישנה גם חשיבות רבה לכך שהמתרגם אינו מבקש להביע אג'נדה מסויימת דרך התרגום. כלומר אינו נטוע בתוך מסורת פרשנית מסוימת, שלא תמיד נמצאת בהתאמה עם טקסט המקור. דוגמא מצויינת לנקודה האחרונה היא מתרגמים הנטועים בתרבות ובמסורת הבודהיסטית התהרוואדית. בתור חוקרת של הטקסטים המוקדמים ושל מסורת התהרוואדה, אני יכולה לומר ללא היסוס, כי תרגומים הנעשים על ידי נזירים תהרוואדים, משקפים באופן ברור מאוד את הפרשנות התהרואדית לטקסטים המוקדמים. פרשנות זו אינה תואמת במקרים רבים את תוכן הדברים בסוטות.
זה לא המקום להרחיב על הנושא (אולי בפוסט אחר) אך יש לא מעט רעיונות ותפיסות במסורת התהרוואדית, שאינם מופיעים בסוטות כלל, אך מרבית המתרגלים מניחים באופן אוטומטי שכן. העדר היכולת לעשות הבחנה בין מה ש"תהרוואדי" (וכלל אינו מופיע בסוטות) לבין מה שמופיע בסוטות, הוא כבר גורם משפיע (לרעה) על תרגום מהימן של המקור.

.

מה לתרגם מתוך הקורפוס הבודהיסטי?

הבחירה מה לתרגם לעברית ואיך לתרגם, תקבע איך יראה הבודהיזם בישראל. גם אופיו של הבודהיזם במערב, נקבע במידה רבה על ידי בחירותיהם של המתרגמים הראשונים לשפות מערביות. אופן התרגום, שהציג את הבודהיזם כרציונאליזם במיטבו, הפך את הבודהיזם למשהו מאוד מערבי, על חשבון אלמנטים חשובים אחרים הקיימים במסורת הבודהיסטית ושנדחקו הצידה כדי להציג תמונה אטרקטיבית לקהל המערבי, לפחות על פי תפיסתם של המתרגמים הראשונים.

.

לסיום

אי אפשר כמובן להתעלם מהטענה שכל מתרגם, מתרגם מבעד ל"משקפיים" מסוימים (משקפיים תהרואדיות, מערביות, נון דואליות וכדומה). כלומר, אין מתרגם "אובייקטיבי". אך מכשול זה הופך לפחות משמעותי אצל מתרגם שיכול לקחת כמה שיותר מרכיבים בחשבון כאשר הוא מחליט על איך לתרגם את הטקסט. מרכיבים אלו הם: שפת המקור, המסורת הפרשנית שמלווה את הטקסט, ההקשר ההיסטורי והתרבותי, הקורפוס הטקסטואלי כולו (כלומר ההגות השלמה שמוצגת בטקסטים), והמסורות איתם התכתב הבודהה ונגדם הוא יצא.

להבנתי, תהליך התרגום הוא תוצר של התחשבות בכל הפרמטרים שמניתי. נכון שההכרעה הסופית היא תמיד סוג של פרשנות, אך לפחות זו פרשנות שמסתמכת על מספר רב של "אמצעי ידיעה", ולכן היא פחות "סובייקטיבית" (הרי התנסות או חוויה, זה אמצעי ידיעה אחד בלבד).

מתרגם שבאמתחתו כלים נוספים וחשובים חוץ מהחוויה האישית, יכול גם להציג אלטרנטיבות בהערות השוליים. לדוגמא: מקורות אטימולוגיים, הערות בדבר הופעתו של מונח מסוים בהקשרים ובמקומות אחרים בטקסט, התייחסות לפרקטיקות ופילוסופיות איתן הבודהה התכתב, האופן שהפרשנות המסורתית מבינה את הסוגיה וכדומה. לכן הערות השוליים חשובות מאוד ומופיעות בכל התרגומים הטובים. הערות השוליים משתפות את הקורא לא רק במוצר הסופי, אלא גם בתלאות-הדרך ובאי-הוודאות המלווה את תהליך התרגום מראשיתו ועד ההכרעות הסופיות. הערות השוליים מאירות דברים שקורא הדיוט יכול למצוא כסתומות, ואמורות לתת את התמונה כולה, מעבר לתרגום הספציפי שבחר המתרגם (שהוא כאמור, סוג של פרשן).

לכן, חשוב בעיני להיות ערים לכוח הגדול שיש במפעל תרגום של טקסטים מתרבות אחת לשנייה, במיוחד אם אלו תרגומים שיוצאים לאור. התרגום מעצב ויוצר את הצד ה"מקבל". לכן מוטלת אחריות כבדה על מי שבוחר במלאכה זו, מאחר והתרגומים לעברית של טקסטים בודהיסטים שנעשים היום, יקבעו במידה רבה את "אופיו" של הבודהיזם הישראלי ואת האופן בו הדהרמה תתהווה, תתעצב ותתגבש בישראל.

.

.

[1] דני רווה, חוטים פילוסופיים ביוגה של פטנג'לי, עמ', 70.